גן עדן לזייפנים

דיסקים מזויפים (צילום: מתוך אתר הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות)

לפי ויקיפדיה, נושא הקניין הרוחני "נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות". מפעם לפעם, המשטרה "מסמנת" את עבירות הקניין הרוחני, ועורכת מבצעים נגד העבריינים בתחום זה, בעיקר בכל הקשור לזיוף תקליטורי מוסיקה וקולנוע, אבל גם בתחומים אחרים. לא פעם פושטת המשטרה על שוק כזה או אחר, ומחרימה תקליטורים מזויפים ומועתקים. בנוסף, היא חוקרת את העבריינים ואף מגישה נגדם כתבי אישום. לא פעם, שופטי בתי משפט ציינו בהחלטותיהם, כי עבירות זיוף דיסקים ודומיהן, פוגעות בתדמיתה הבינלאומית של מדינת ישראל. חלק מהשופטים אף הוסיפו, כי מדובר בעבירות שיש למגר אותן.

בניגוד לדיבורים ברומו של עולם על עבירות זיוף יוצרים, במשטרה טוענים כי בתי המשפט נוהגים להקל מדי עם עבריינים בתחום זה, וכי העונשים שנגזרים בתחום, אינם מרתיעים דיים את העבריינים. יחד עם זאת צריך לציין, כי גם המשטרה עצמה לא חפה מ"בעייתיות".

דיסק ב-15 שקל

דוגמאות לענישה מקלה לסוחרי תקליטורים מזויפים יש בשפע, והנה אחת מהן, בסיפור הבא, על אביעד בצון, צעיר בן 23 מבת ים, שב-14 בינואר 2011 החזיק בדוכן בשוק הפשפשים 402 דיסקים של סרטי קולנוע, תוך הפרת זכויות יוצרים וסימני מסחר של חברות מדיה. כל תקליטור הוא מכר תמורת 15 שקלים בלבד – מחיר הנמוך משמעותית ממחיר דיסק מקורי.

בצון הורשע במיוחס לו, ונשלח לשירות המבחן לקבלת תסקיר. השירות המליץ לבטל את הרשעתו, אולם התביעה התעקשה להשאיר אותה על כנה, ולגזור עליו מאסר על תנאי וקנס כספי. מנגד, סנגורו של בצון, עו"ד אהרן פרקש, ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך שהוא מציג דוגמאות על מקרים דומים שהסתיימו ללא הרשעה. הוא הוסיף וטען כי הרשעתו של בצן עלולה לפגוע בעתידו התעסוקתי וכן לפגוע בביטחונו העצמי.

שופטת בית משפט השלום בעכו, הדסה נאור, ציינה בהחלטתה כי "לא יהיה זה נכון לחסום בפניו (בפני הנאשם, א"ז) אפשרויות תעסוקתיות עתידיות ולעצור את התהליך החיובי בו הוא מצוי", וביטלה את ההרשעה. היא אמנם הטילה על הנאשם לבצע 120 שעות עבודות של"צ – מסוג העונשים עליהם מלינים במשטרה כ"קלים מדי ולא מרתיעים".

השופטת תרצה קינן-שחם	השופטת הדסה נאור

אכיפה בררנית

אבל כאמור, לעיתים למשטרה אין להלין אלא רק על עצמה. מסתבר, כי למשטרה כלל אין מדיניות אכיפה וקבועה באשר לעבירות קניין רוחני, ובפרט בכל הקשור למזייפי ומפיצי דיסקים מזויפים המפרים זכויות יוצרים וסימני מסחר. סנגורים של נאשמים בתחום העבירות הללו, בעיקר באזור המרכז, יכולים להשתמש בטענת האכיפה הבררנית, מהסיבה הפשוטה שהאכיפה בין המחוזות השונים של המשטרה שונה בתכלית: כך למשל, בעוד שבירושלים מתמקדת האכיפה ביצרנים ובמפיצים הגדולים, בתל אביב נוהגת המשטרה להגיש כתבי אישום גם נגד מי שמוגדרים "מוכרים קטנים".

גם כאן, דוגמאות לא חסר. כך למשל, החלטה שיפוטית מה-18 למרץ האחרון, של שופטת בית משפט השלום בתל אביב, תרצה שחם-קינן. גם כאן, הסנגור היה עו"ד פרקש, שבצעד מקורי יחסית – דרש מהתביעה נתונים מדויקים המשווים בין האכיפה במחוז ירושלים לבין האכיפה במחוז תל אביב. זאת לאחר שנגד מרשו, בן חמיאס, הוגש כתב אישום לפיו במועדים שונים הוא החזיק 514 דיסקים המפרים זכויות יוצרים וסימני מסחר.

בתגובה לכתב האישום, עו"ד פרקש טען כי מדובר באכיפה בררנית, וכדי לבסס את קו ההגנה הזה, הוא הגיש לבית המשפט בקשה ייחודית, בה דרש מהתביעה להציג בפניו מספרים מדויקים: כמה תיקי חקירה נפתחו בחשד לעבירות קניין רוחני בתחום הדיסקים המזויפים בתל אביב וכמה בירושלים; כמה תיקים נסגרו על ידי כל אחד מהמחוזות וכמה תיקים בכל אחד מהמחוזות הבשילו לכתבי אישום. בבקשתו זו ביקש עו"ד פרקש להראות את ההבדלים באכיפה בין המחוזות.

עו"ד אהרון פרקש

בתשובה לבקשה זו טענה המדינה כבר לפני מספר חודשים, כי המידע אינו קשור במישרין או בעקיפין לאישומים נגד חמיאס, וכי הנתונים המבוקשים אינם נמצאים בידם, מאחר והפילוח של המשטרה מתבסס על סוגי העבירה ולא על סוג המוצר שמכירתו נחשבת לעבירה. אלא שבדיון שהתקיים בפברואר האחרון הציגה התביעה מכתב לפיו המצאת הנתונים כרוכה בפעולות לא מעטות. השופטת שחם-קינן התעקשה, וביקשה מהתביעה להציג בפניה את תגובת המטה הארצי לנושא.

בדיון שהתקיים כאמור ב-18 במרץ קבעה השופטת, כי התביעה לא הציגה בפניה מידע מספק בנוגע לקשיים לקבל את המידע אותו ביקש הסנגור. השופטת ציינה כי הנתונים שמבקש הסנגור מהווים חומר חקירה לכל דבר ועניין, וכי "עולה לכאורה כי יתכן וקיים שוני באופן אכיפת החוק בין מחוז תל אביב למחוז ירושלים, בנוגע להפצת תקליטורים מזויפים". לכן, השופטת הורתה לתביעה למסור לידי עו"ד פרקש את כל המידע שביקש.

כך או כך, בסיפור הזה דומה שכולם צודקים, אבל גם שלא נעשה מספיק נגד מפיצי התקליטורים המזויפים. במצב כזה, אין פלא שלא פעם מוגדרת ישראל כ"גן עדן לזייפנים".