עו"ד שלמה גיגי נפטר בגיל 74, ליבו נדם אחרי שאושפז בעקבות סיבוכים של סוכרת.
ב-24 פברואר 2024, שבת אחרי הצהריים, הוא הרגיש לא טוב וילדיו לקחו אותו לבית חולים, אבל איך שהגיע לשם ליבו נדם.
כמעט עד יומו האחרון שלמה עבד במשרד עורכי הדין המשותף עם בנו, עו"ד ירון גיגי, שהלך איתו בדרך מקצועית משותפת ב-30 השנים האחרונות. אבל זו לא היתה דרך רגילה של בן ממשיך אשר נקלט במשרד עורכי הדין המבוסס של אביו ולמד ממנו את רזי המקצוע. לא, השותפות הזו החלה על ספסל הלימודים.
"אלה לא היו יחסי אבא ובן שגרתיים", מספר ירון ל"פוסטה" במהלך ימי השבעה, כאשר את הבית המעוצב שלו בגבעתיים גדשו מאות מבקרים, משפחה גרעינית, חברים, קולגות וחברים מכל הצדדים של המקצוע התובעני.
"אני הייתי אחרי צבא וטיול בחו"ל. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות עורך דין פלילי ונרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. אבא היה אז בן 45 עם תואר ראשון בכלכלה. הוא עבד כמנהל מכירות בחברת הקוסמטיקה 'וולה' ומנהל מכירות בחברת הייבוא 'דנשר', ייבא לארץ את תה ליפטון התנסה בהמון דברים. כשהוא שמע שאני הולך ללמוד משפטים הוא אמר לי, 'אני בא איתך… בוא נעשה תואר במשפטים יחד. הוא ראה את זה כאתגר, כנראה שזה הצית אצלו משהו חבוי.
"ואז, אבא שלי ואני מתחילים ללמוד יחד שנה א' במכללת רמת גן, שנפתחה בסוף שנות ה-90 כשלוחה של האוניברסיטה העברית. אבא שלי ואני מתיישבים על כיסאות הסטודנט בלימודי הערב, שיעורים עם נוכחות חובה. זו חוויה לא שגרתית. היו קטעים. כשהדיקן תפס שעבודה שהוא הגיש דומה מדי לשלי, אבא אמר לו: 'מה אתה רוצה, אנחנו חושבים אותו דבר…'
"היינו צמודים כי גם למדנו יחד והראיה שגם עבדנו יחד, שלושה עשורים עם הרבה ממשקים וחוויות. אחרי הלימודים אני התחלתי התמחות אצל השופטת דורית רייך שפירא, ואבא התמחה אצל השופט אליהו קידר בבית משפט שלום תל אביב.
"ביום הראשון אחרי ההתמחות פתחנו משרד עצמאי. לכל אחד היו לקוחות שלו, אבל הרבה תיקי פשיעה חמורה עשינו יחד".
מהמעברה בחיפה
ירון גאה לספר על מקורות המשיכה של אביו אל התחום הפלילי, "זו היתה קריירה שניה שלו והוא התחבר אליה אינסטינקטיבית, היא התאימה לאישיות שלו כמי שידע לדבר את השפה העבריינית. אבא נולד בארץ וגדל במעברות בחיפה להורים ממרוקו עם שלושה בנים. החיים במעברה עיצבו אותו כילד שובב וכאדם סקרן. הוא היה חתול רחוב, וכשגדל היו לו אלף עיסוקים. אחרי הצבא הוא עבד כצוללן בחברת קצא"א והיה איש ים, בהמשך היתה לו חנות פלאפל, היתה לו קדנציה כמורה לנהיגה.
"בזכות זה שהוא התנסה בכל דבר הוא היה איש של אנשים, שנגע בהם, הוא הכיר את הרחוב ואת נפש האדם. ואז, כעורך דין הוא כבר היה איש עם ניסיון חיים ודמות מאוד ססגונית ולא שגרתית. הוא לא כל כך אהב את הפורמט הנוכחי של המערכת, אפילו בז לה. למשל הוא שנא את סוגת הסדרי הטיעון, הוא היה אומר ללקוחות, אם אתה חף מפשע לך עד הסוף. הוא גם לא אהב התפלפלויות אקדמיות מנותקות, לא קיבל את הפער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית.
"עורך דין שלמה גיגי הזדהה עם הלקוחות בצורה יוצאת דופן, והם ראו בו אבא. ממרום גילו בשנים האחרונות כולם היו קוראים לו אבא… יש לנו לקוחות מהמשפחות הכי כבדות במזרח ירושלים ובשכונת ג'ואריש, לצד עבריינים יהודים בכירים ברמה של אלי נעים "קוסם" שייצגנו הרבה שנים. לאבא היה חשוב להכיר מי האדם מאחורי הנאשם, מי האבא שלו, להכיר את משפחתו. הוא היה נוסע אל הלקוחות ורואה את האשה, הילדים. הלקוחות אהבו את זה מאוד וראו בו בן בית.
"הסיפור שלנו הוא סיפור מיוחד", אומר בהתרגשות ירון גיגי שהפך עם השנים לאחד הסנגורים הפליליים הבולטים בתחום הפשיעה החמורה, ומוסיף סיפור בקריצה, "אני מייצג את העבריינים ואבא שבאיזשהו שלב התמחה בתיקי משפחה היה מייצג גם את הגרושות שלהם".
הנוכחות באולם המשפט
עם ההתנגדויות למערכת והחיבוק לנאשמים ועבריינים מסוכנים, איך עו"ד שלמה גיגי היה מתנהל בבתי המשפט?
בנו מספר כי לאביו היו כמה מהתכונות החשובות לעורך דין מייצג. "אבא היה איש גדול, שהתנשא לגובה של 1.90 ושקל 130 ק"ג, נוכחות פיזית וקולית מרשימה. כשהוא היה צוללן שמיעתו נפגעה בתאונה ומאז הוא נאלץ להגביר את קולו, וכך גם באולמות בתי משפט הוא היה מרעים בקולו. היה לנו פעם דיון בתיק רגיש במעמד צד אחד. השופט אמר לו: 'שלמה, זה אמור להיות בדלתיים סגורות, אבל כל ההיכל שומע אותך'".
ירון מתאר איש ישיר ורבלי עם הומור, אבל לא שגרתי, עם חשיבה אחרת. "פוזות וגינונים לא דיברו אליו, הוא היה אומר: 'אתה שם את הגלימה ומרגיש מכובד – אני מנגב איתה את הטחינה של הפלאפל'. או, ש'אחרים יבואו לשופט עם תקדימים, אני מעדיף לספר על הנאשם, על הבית שלו'. הוא היה אחד שמדבר אל הבטן של השופט, מכניס רגש באופן טבעי. פעם היינו בדיון טיעונים לעונש עם נאשם שחלה בסרטן, ואבא שדיבר מדם ליבו פשוט החל לדמוע באולם…
"מצד אחד הוא היה מחוספס, אבל היתה בו גם הרגישות הזו".
החספוס לא התבטא רק במטבעות הלשון שהביא מהמעברה בחיפה ומהרחוב הישראלי, גם בעבודה המקצועית הוא היה חשדן וספקן בדרכו שלו. "תמיד היה מטיל ספקות בכל תיק ובכל אקסיומה. היה לנו תיק עם די.אן.איי שנתפס על נשק, לכאורה ראיה מוצקה שאין איך לברוח ממנה, אבל הלקוח טען שהנשק לא שלו. שלמה חקר את מומחה ה-די.אן.איי עד שהצליח להוציא ממנו שיכול להיות שמדובר בהעברה של די.אן.איי מחפץ אחר, טיעון שהיה מאוד חדש באותם ימים".
ירון מספר על תיקי פשיעה חמורה רבים. "בתיק רצח אחד של נאשם ממזרח ירושלים הפרקליטות הציעה הסדר של שש שנות מאסר, ואבא אמר ללקוח: 'אכבד כל החלטה שלך אבל אני חושב שאתה צריך להמשיך לנהל את המשפט'. בסופו של דבר אחרי שחקרנו את עדת התביעה המרכזית גמרנו את התיק בהסדר של 18 חודשים.
"אבא היה אמיץ בקבלת החלטות ובבחירות של קווי הגנה. למשל, היה לנו תיק סחיטה וירי במחוזי ירושלים. במהלך ניהול ההוכחות גילינו שיש כאן מקור מודיעיני מעורב ועו"ד שלמה גיגי טען כי מי שירה באירוע הוא לא הנאשם אלא המקור המודיעיני של המשטרה, שהוא בעצמו עבריין. התביעה הכחישה כמובן, אבל עו"ד גיגי הגיש עתירה לחשיפת המקור, והפרקליטות מיהרה לחזור בה מכתב האישום".
זה שלמדתם וגם עבדתם יחד 30 שנה, זה משנה את מערכת היחסים? כמו שני חברים?
"יותר מזה, חברי נפש. היו לנו הרבה שיחות מקצועיות ומשחקי תפקידים, סימולציות, הוא היה קורא את התיק כמו תובע ואני כסנגור, או להיפך, השיחות האלה היו נמשכות גם אחרי הקידוש בארוחת שישי והמשפחה היתה משתגעת. אי אפשר היה לנתק אותנו, זה בער בעצמותינו, התיקים, ההצלחות, הכשלונות, החוויות. אפילו בטיולי טבע שהיינו עושים היינו מדברים על אסטרטגיות".
בשנים האחרונות עו"ד שלמה גיגי המשיך לעבוד בקצב גבוה, חרף מחלת הסוכרת, אבל את שעות הפנאי הקדיש למשפחה, שלושה ילדים מאשתו הראשונה שרה, שמונה נכדים, וב-15 השנים האחרונות בת זוג בשם גלית שצעירה ממנו ב-20 שנה וגם היא עורכת דין במקצועה.
הבת, עו"ד שמרית גיגי, עוסקת בענייני נדל"ן במשרד עו"ד חגי שבתאי-שפירא המייצג קיבוצים, מושבים ואגודות שיתופיות מול המינהל.
אחות נוספת, ליאת, היא פסיכולוגית ומטפלת באמנות.
"אבא סבל מסוכרת ונאלץ להפחית בקצב העבודה אבל הוא לא רצה לצאת לפנסיה, הפוך, הוא עבד עד יומו האחרון", מבהיר ירון. "בתקופה האחרונה הוא היה מבקש שאשלח אותו למעצרי ימים, ואם היה בדיון מעצר עשיתי לו את היום. בהפסקות בין הדיונים היה יוצא, מזריק אינסולין וחוזר. הוא היה אומר, 'יש עד על הדוכן, אני נשאר'. בשלב מסוים הוא כבר התקשה בהליכה והיה מבקש מהשופטים לשבת, אבל נותר מלא אנרגיות ומרעים בקולו.
"האמת היא שהוא העדיף יותר לעבוד מהבית ופחות במשרד החדש שבמגדלי אלקטרה בתל אביב, אבל עדיין היה קם כל יום בארבע לפנות בוקר, עובר על חומרים, בשמונה בבוקר הוא היה מתקשר: 'פיצחתי את התיק'".
שלמה התותח,אהב את החיים,ידע לחיות ולהיות במרכז,דעתן,חכם ופרחח .
האח הקטן של רוברט,אהבתי אותו מילדות.
יהי זכרו ברוך לעד🌹
היה אדם מיוחד וחכם וכריזמטי עומד בבית המשפט ונותן שו שאפילו השופטים בשוק יהי זכרו ברוך
ירון שלא תדע צער משפחה יקרה