פסק דין חריג וטעון שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה חשף סכסוך משפחתי סוער במיוחד: נתק בין אם לבתה, שכן שהפך ל"בן", צוואה דרמטית שנישלה את היורשת הטבעית כמעט לחלוטין, וסרטון אחד שמכריע את הכף.
במרכז הפרשה: המנוחה שהותירה את כל רכושה לשכן שלה, ולבתה היחידה ציוותה לא פחות ולא יותר – שקל אחד.
השופטת עידית בן-דב ג'וליאן לא היססה, ודחתה את ההתנגדות של הבת מכל וכל.
המנוחה לא הסתפקה בצוואה אחת. לאורך השנים היא ערכה שלוש:
בשנת 2012 הורישה הכול לשכן, בתנאי שיטפל בה;
בשנת 2018 שינתה כיוון והורישה הכול לבתה, לאחר חידוש הקשר ביניהן;
בשנת 2019 חזרה שוב לעמדתה המקורית: כל הרכוש לשכן, שקל אחד בלבד לבת;
המהפך האחרון הוא זה שעמד בלב ההליך. הבת, שלא השלימה עם הנישול, פתחה במאבק משפטי רחב עם טענות כבדות משקל: זיוף, העדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה של השכן בעריכת הצוואה.
הבת ציירה תמונה קשה:
לטענתה, השכן ניצל את מצבה הרפואי של האם, בודד אותה ממנה ואף "תכנן השתלטות" על רכושה;
האם חששה ממנו ואף התלוננה בעבר;
המנוחה לא ידעה לקרוא עברית, אך חתמה על צוואה בשפה זו;
עורך הצוואה היה בקשר עם בא כוח השכן;
השכן היה מעורב מאחורי הקלעים;
מצבה הרפואי של האם – סרטן, הידרדרות ותיעוד של דמנציה – שולל כשירות.
הבת טענה כי מדובר בצוואה "בלתי סבירה במהותה", שכן אין היגיון בנישול בת יחידה לטובת אדם זר.
השכן הציג גרסה הפוכה לגמרי. לטענתו, הוא זה שטיפל במנוחה במשך שנים, ליווה אותה רפואית, ישן אצלה בעת הצורך והיה האדם הקרוב ביותר אליה. לדבריו, הצוותים הרפואיים אף הכירו בו כבן משפחה.
הבת, כך טען השכן, כמעט ולא היתה בקשר עם אימה, ואף חזרה לחייה רק לפרק זמן קצר לאחר גירושיה. עוד נטען, כי המנוחה יזמה בעצמה את הצוואה; הצוואה הוקראה לה, הוסברה והוסרטה.
כמו כן צורפה חוות דעת רפואית עדכנית שקובעת שהיא צלולה ואין כל ראיה להשפעה בלתי הוגנת.
אחת הנקודות המכריעות בתיק היתה סרטון בן 10 דקות שתיעד את עריכת הצוואה. בסרטון נראית המנוחה יושבת מול העורך דין כשהיא מאשרת באופן מפורש: "מרצון טוב שלי… אני מכל הלב רוצה שהוא יקבל את הבית…".
בסרטון היא נראתה מבהירה שהיא מבינה את משמעות הצוואה, יודעת שניתן לשנותה בעתיד, ואף מוסיפה תנאי: אם השכן לא יטפל בה, ניתן יהיה לשנות את הצוואה.
השופטת בן-דב ג'וליאן התרשמה במיוחד מהאותנטיות: "המנוחה נראית ונשמעת באופן צלול וברור, מביעה את רצונה החד משמעי".
מומחה מטעם בית המשפט קבע, כי למרות מחלותיה הקשות של המנוחה, לא ניתן לשלול את כשירותה: "הסבירות הגבוהה יותר היא שבמועד הנדון היתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות".
המומחה גם ניפץ את אחת הטענות המרכזיות: דמנציה, כשלעצמה, אינה שוללת כשירות. הכל תלוי בדרגת החומרה.
ומה עם הזיוף? גם כאן נרשמה תפנית: מומחה להשוואת כתבי יד קבע כי החתימה "קרוב מאוד לוודאי" שייכת למנוחה, והבת אף חזרה בה מטענת הזיוף במהלך ההליך, אך המשיכה לטעון זאת בסיכומים.
בית המשפט דחה את הטענה לחלוטין.
הבת ניסתה להיתלות גם בפגמים צורניים: פונטים שונים וטעות ניסוח, למשל המילים "שווים ביניהם" נכתבו ללא הקשר.
העורך דין שערך את הצוואה הצהיר כי המילה "שווים" נותרה כטעות סופר, בנסיבות בהן שכשערך את הצוואה התבסס על צוואה אחרת ושכח למחוק. כך גם לעניין הפונט.
השופטת קיבלה את הטענה שמדובר בטעויות סופר בלבד, שאינן פוגעות בתוקף הצוואה.
עוד סיפורים מרתקים במדור לענייני משפחה >>
עורך דין מומלץ לענייני משפחה >>
בסופו של יום, בית המשפט קבע באופן חד וברור:
– המנוחה היתה כשירה;
– לא הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת;
– השכן לא היה מעורב בעריכת הצוואה;
– הצוואה משקפת את רצונה החופשי.
בשל כל אלה, יש לקיים את הצוואה האחרונה. השופטת הדגישה את העיקרון המרכזי בדיני ירושה: "שוכנעתי כי המנוחה ערכה את צוואתה מתוך גמירות דעת… מרצונה החופשי והאמיתי".
בשורה התחתונה, פסק הדין מהווה אשרור ברור להלכות הידועות: רצון המצווה הוא מעל הכול, במיוחד כשהוא מגובה בראיות חזקות כמו תיעוד חזותי וחוות דעת רפואית קונקרטית.
המסר ברור: גם צוואה שנראית "לא טבעית" כמו הורשת הכול לשכן ונישול בת – תכובד, אם יוכח שזה היה רצון אמיתי, חופשי ומודע.
ולמי שתוהה, לפעמים, שקל אחד בצוואה אומר הרבה.
ב"כ התובע (השכן): עו"ד יוסי קטש.
ב"כ הנתבעת (הבת): עו"ד אורין ערד.
