בית המשפט לענייני משפחה קיים לאחרונה דיון חריג בצוואתה של אישה שהלכה לעולמה באפריל 2022.
הצוואה נוסחה במכוון כך שתמנע כל פיקוח של המדינה על ניהול העיזבון, ותפקיד את רכושה בידי שניים ממכריה הקרובים, תוך דילוג מכוון על בתה היחידה כזוכה ישירה.
פסק הדין שניתן ב-20 בינואר על ידי השופט ליאור ברינגר מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, דחה את עמדת המדינה והאפוטרופוס הכללי, ואישר את הצוואה ככתבה וכלשונה, כולל הבחירה החריגה של המנוחה. וחשוב מכך: כולל ההשערות הלגיטימיות שהעלה השופט עצמו, לשאלה מדוע המנוחה פעלה כך.
המנוחה חתמה ב-24 במרס 2021 על צוואה בפני שני עדים. היא קבעה כי כל רכושה יועבר לבעלה, ללא כל תנאי או הוראה. עוד נקבע, כי ככל שבעלה לא יהיה בחיים במועד פטירתה (מה שקרה בפועל) – מי שיירשו את מלוא עיזבונה יהיו שניים ממכריה, בחלקים שווים, במנגנון של "יורש במקום יורש".
אלא שכאן הוסיפה המנוחה נדבך חריג: היא הורתה למכרים להעביר לבתה המתגוררת בארצות הברית, סכומי כסף "בהתאם לצרכיה ולפי שיקול דעתם הבלעדי", תוך הדגשה מפורשת שהם יורשיה הישירים והיחידים. היא פעלה כך כדי לפטור אותם מכל חובת דיווח, פיקוח או מתן דין וחשבון לכל גורם שהוא.
המנוחה אף קבעה במפורש: אם יידרשו דיווחים כלשהם, לרבות על ידי המדינה או האפוטרופוס הכללי, יהיו אותם מכרים יורשיה היחידים, ללא כל הוראות נוספות, והיא סומכת עליהם שיסייעו לבתה בכל מקרה.
פרטים וסיפורים נוספים – במדור משפחה >>
המלצה על עורכי דין לענייני משפחה >>
המדינה מתערבת
המדינה פעלה בנושא משני כובעים שונים:
אחד, כמייצגת את המרכז הרפואי תל השומר. מאחר שהצוואה כללה הוראה להעביר בעתיד, לאחר אריכות ימיה של הבת, יתרה אפשרית למחלקת לב במרכז, המדינה ביקשה לוודא שלבית החולים יהיה מעמד משפטי ברור במנגנון ”יורש אחר יורש", ולא רק בקשה שתלויה ברצון המכרים.
באמצעות עו"ד אדווה דדון, המדינה עתרה בשם המרכז הרפואי לפרש את הצוואה כהוראת "יורש אחר יורש".
שנית, באמצעות האפוטרופוס הכללי, שתפקידו לפקח על נאמנויות ועיזבונות – במיוחד כשיש חשש למבנה שמזכיר “נאמנות פרטית” בלי מנגנוני פיקוח. עמדה זו גרסה שמדובר למעשה ב"נאמנות פרטית" שנוסחה מבלי לקבוע מנגנוני פיקוח כנדרש על פי חוק הנאמנות, ויש להחיל עליה הוראות קוגנטיות (נורמות משפטיות מחייבות שלא ניתן להתנות עליהן, לשנותן או לוותר עליהן).
עוד נטען, "בשולי הדברים", כי קיימות תמיהות שונות: נוכחות אפשרית של אחד המכרים בעת עריכת הצוואה, מודעות הבת לצוואה, ואף טענה לניגוד עניינים של בא כוחם.
בשם הבת
ב-29 בדצמבר אשתקד הוגש לבית המשפט תצהיר מפורט של הבת, שנחתם בארצות הברית בפני נציג קונסולרי ישראלי. הבת הצהירה כי היא מכירה היטב את הצוואה, היתה שותפה לרצונה של האם, והיא בקשר הדוק עם המכרים, אותם תיארה כמי שאמה ראתה בהם "כמו בנים".
לדברי הבת, האם בחרה להוריש להם ישירות את העיזבון כדי למנוע מהם את דרישות הפיקוח – בדיוק כפי שמתרחש כעת. "רצונה של אמי אינו מתקיים", כתבה הבת, וביקשה מבית המשפט לשים סוף להליך.
בפתח הכרעתו כתב השופט ברינגר: "כידוע, אדם רשאי לתת את רכושו למי שהוא רוצה… איש אינו רשאי להתערב ברצונו זה של אדם, גם לא המדינה ולא בית המשפט".
לעניין "התמיהות" שהעלתה המדינה קבע: "ככל והמדינה סבורה שיש ממש בטענותיה – היה עליה להגיש התנגדות לצוואה. משלא עשתה כן, מדובר בהשערות בלבד, ללא בסיס ראייתי".
השופט מציע הסברים
בנקודה זו מגיע החלק החריג והמסקרן בפסק הדין, כאשר השופט ברינגר בחר להעלות בעצמו אפשרויות סבירות לרציונל שבבסיס הצוואה.
"מדוע אם כך לא ציוותה המנוחה את עיזבונה ישירות לבתה? זאת איני יודע… ישנן סיבות רבות אפשריות לכך. למשל, חשש שנושים של הבת ישתלטו על העיזבון; או מצב שבו על פי הדין החל במקום מושבה של הבת חל מס על ירושה".
לדבריו, גם אם מדובר בתכנון שנועד להימנע ממס או מסיכון כלכלי, "זכותן של האם והבת לקחת על עצמן את הסיכון הזה… כל עוד מדובר באדם בגיר וכשיר, אין לכפות עליו הסדרים שהוא אינו מעוניין בהם, גם בשם הגנתו".
השופט ברינגר דחה את הטענה כי מדובר בנאמנות הכפופה בהכרח לחוק הנאמנות, וקבע כי גם אם היתה כאן נאמנות פרטית – אין מדובר בנהנית "טעונת הגנה". הבת הביעה רצון ברור, אינה קטינה או חסויה, והצוואה משקפת רצון מודע.
בסופו של דבר נקבע, כי המכרים הם יורשיה הישירים והיחידים של המנוחה, בהתאם לצוואה, וניתן צו קיום צוואה, בצירוף הערה בדבר הוראת "יורש אחר יורש" לעניין התרומה העתידית.
לאור התוצאה חויבה המדינה לשלם הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.
את המבקשים (ה"מכרים") ייצג עו"ד בועז קראוס.
