בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עונש מאסר כבד על אב, שהורשע על פי הודאתו בביצוע מעשים מגונים בבנותיו הקטינות. האב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, אך ללא הסכמה על העונש, לאחר חקירה ממושכת ודיונים ממושכים.
גורמים שהיו מעורבים בטיפול בפרשה מגדירים אותה כ"מעוררת זעזוע" ומעלה שאלות קשות על גבולות האמון בתוך התא המשפחתי.
מעובדות כתב האישום שבו הורשע הנאשם עולה, כי אביהן של שתי המתלוננות ביצע במשך שנים ארוכות בבנותיו מעשים מגונים במספר רב של הזדמנויות. אחת הבנות (א.א) היתה בין הגילאים 10 ל־14 והשנייה (ב.ב) בין הגילאים 6 ל־14 בעת שהמעשים בוצעו.
על פי הנטען, הנאשם ניצל את היעדרות יתר בני המשפחה או את שעות הלילה המאוחרות, כדי להיכנס לחדרן ולבצע בהן מעשים קשים, תוך שהוא מנצל את האמון ואת יחסי הקרבה והתלות.
על מנת לבצע את מעשיו, השתמש הנאשם בתירוצים שונים. המרכזי שבהם היה בקשה מהבנות ללחוץ על גבו בטענה שהוא סובל מכאבים, כאשר הוא שוכב על הרצפה או על המיטה לבוש בבגדים תחתונים בלבד.
הנאשם פגע בבנות במגוון דרכים: בא.א. הוא אחז בכוח בידה והכניס אותה לתוך תחתוניו כדי שתאחז ותעסה את איבר מינו ואשכיו. הוא נגע באיבר מינה מעל ומתחת לבגדיה, עיסה אותו, ניסה להחדיר את ידו מתחת לתחתוניה. באחד המקרים, כשא.א. היתה כבת 14, נישק וליקק אותה בבטנה התחתונה ואף ניסה לקרב את פיו לאיבר מינה, עד שהיא הדפה אותו ויצאה מהחדר.
בב.ב., הפגיעה החלה בגיל צעיר במיוחד, כשהיתה כבת 6. על פי כתב האישום, הנאשם נגע בחזה שלה, מעל ומתחת לבגדיה. הוא הוריד את מכנסיה ותחתוניה, נגע ועיסה את איבר מינה ואף הכריח אותה לגעת באיבר מינו בכוח.
המעשים הגיעו לשיא של אלימות מינית, כאשר בשני מועדים שונים, כשהיא הייתה כבת 11, הוא הפשיט אותה ואת עצמו חלקית, נשכב מעליה והחל לחכך את איבר מינו באיבר מינה, כשהוא מנסה לשכנע אותה שתאפשר לו להחדיר "רק את הקצה". עוד עולה, כי במהלך שהות בבריכה, הנאשם שלף את איבר מינו אל מול פניה של ב.ב. בתוך המים.
מעשים אלו בוצעו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים ושלא בהסכמתן החופשית של הבנות.
שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, סגן הנשיא יואל עדן והשופטים יובל ליבדרו ורחל תורן, הרשיעו את הנאשם בביצוע עבירות רבות של מעשים מגונים (עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע).
מתסקיר נפגעות העבירה עלה כי תהליך ההחלמה של הבנות צפוי להיות מורכב וקשה ולהימשך לאורך חייהן, שכן מדובר בפגיעה שנעשתה בידי אביהן, דמות שאמורה הייתה להגן עליהן ולהוות עבורן משען. הבנות שיתפו, כי לא היו מודעות להתנהגות הפסולה של אביהן בעת המעשים ותיארו דמות נוקשה וחסרת גבולות. מתוך בושה ופחד, הן סברו כי מצופה מהן לשמור על המשפחה ולשתוק.
במהלך הטיעונים לעונש, עמד עו"ד ערן צרויה מפרקליטות מחוז דרום על הערכים המוגנים שנפגעו ועל מידת הפגיעה, נוכח הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות. בין היתר, תכנון מוקדם, המתנה לשעת כושר בהיעדר יתר בני המשפחה, ניצול מעמדו כאב, הפערים המשמעותיים בגיל ואופי המעשים שביצע בבנותיו ובמעשים שכפה עליהן לבצע בו.
ב"כ הנאשם, עו"ד אפרים דמרי, טען, כי יש לראות את כלל המעשים כמסכת עבריינית אחת, שנעברה על רקע אותה מערכת יחסים ותוך דפוס פעולה דומה ובהפרשי זמן קצרים, ולכן לקבוע מתחם ענישה יחיד ולא שניים.
עוד הדגיש, כי העובדה שהפגיעות בוצעו כלפי שתי בנות אינה צריכה להפוך את המעשים ל"אירועים נפרדים". לטענתו, מתחם העונש ההולם במקרה זה נע בין שלוש לחמש שנות מאסר. לדבריו, הודאת הנאשם, הבעת החרטה, היעדר עבר פלילי, מצבו הרפואי והפקדת 150 אלף שקל לפיצוי המתלוננות מצדיקים הטלת עונש של שלוש שנות מאסר בלבד לצד מאסר מותנה.
בגזר הדין קבעו השופטים, כי מדובר בפגיעה חמורה ביותר בערכים המוגנים וציינו: "מעשיו של הנאשם כלפי בנותיו מעוררים חלחלה וסלידה עמוקה, דבק בהם כתם מוסרי עמוק בל יימחה ויש בהם כדי להוות הפרת אמון ובגידה בקשר הראשוני והטהור של יחסי אב ובנותיו. הנאשם שאמור היה לשמש משענת ובסיס הגנה לבנותיו הפך להיות מקור לסכנה ואימה בחייהן. ביתן שאמור להיות המקום הבטוח הפל לאזור סכנה."
בהמשך לפיצוי שנפסק למתלוננת, ביקש ביהמ"ש לחזק את המתלוננות על שמצאו כוחות לחשוף את הסוד הנורא עמו נאלצו להתמודד במשך שנים, להתלונן על אביהן ולהתחיל במסע שיקום חייהן.
בהתאם לכך נגזרו על האב 14 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 200 אלף שקלים לבנות.
תגובת הסניגור עו"ד אפרים דמרי: "מדובר בגזר דין חמור הנוגד פסיקה דומה. ערעור על פסק הדין הוגש לעליון ואנחנו מאמינים שלפי פסיקה דומה של בית המשפט העליון, הוא יפחית את העונש במינימום מחצית ממה שפסקו בבית משפט מחוזי באר שבע".
