"ביום הראשון למלחמה פינינו כ-900 פצועים, היה לנו יום מטורף שאני לא זוכר כמותו בחיים", משחזר הדובר האינסופי של מד"א, זכי הלר, בפתח הסדרה של אתר "פוסטה" על שלושת גופי ההצלה שהשתתפו בקרבות הבלימה של ה-7 באוקטובר: מד"א, איחוד הצלה וזק"א. "ספגנו אבידות ועד היום ארבעה חודשים אחרי אנחנו עדיין בכוננות ובהיערכות מיוחדת בכל רחבי הארץ".
קציר הדמים: 19 אנשי מד"א נהרגו במהלך הקרבות, מתוכם שני מתנדבים שנחטפו בזמנם החופשי, וארבעה אנשי מד"א שנרצחו בעת שירותם:
פראמדיקית עמית מן
חובש בכיר אהרון חיימוב
חובש בכיר אביה חצרוני;
חובש רפואת חירום, רונן טומי אנגל, שנרצח, גופתו נחטפה ומוחזקת בעזה.
סיפורי הגבורה של גופי ההצלה שוטפים את מסכי הטלוויזיה מאז ה-7 באוקטובר.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, ביום ה-127 למלחמה נספרו 11,549 פצועים. נתון עובדתי קשה לעיכול, שהופך את גופי ההצלה לכוח חשוב ביותר במלחמת דמים כבדת ימים, פצועים והרוגים, שהפילה על המדינה את השמים ובלעה אותה אל תוך בולען שקרקעיתו טרם ידועה.
חובש בכיר איתי עמר (18) מאשדוד – מתנדב במד"א מגיל 15 וכיום סטודנט בקורס פרמדיקים של אוניברסיטת בר אילן במסגרת שירות לאומי – נבחר להמחיש בסיפור הייחודי שלו את פעילות אנשי מד"א במלחמה שבה הם נלחמו תחת אש צולבת, כתף אל כתף, עם כוחותינו, באוויר, בים וביבשה, כלוחמים לכל דבר ועניין.
"כשפרצה המלחמה היינו בפרק 'מבואות' בקורס פרמדיקים", מתחיל עמר לספר על השתלשלות העניינים. "היתה לנו הפסקה של שבוע והיינו אמורים להמשיך את הקורס בשמיני לאוקטובר. ביום שישי ישבתי ללמוד ונדברתי עם אבא שלי לצאת לחגוג למחרת יומולדת לסתיו אחותי. הוריי גרושים. אבי גר ביישוב עוצם, בין קריית גת לאשקלון. אני הייתי בסופ"ש עם אימי באשדוד.
"בשבת, 7 אוקטובר, התעוררנו מהאזעקות באשדוד בסביבות שש ורבע בבוקר. בסביבות שש ועשרים אני כבר בממ"ד. הנוהל במד"א הוא שברגע שמתחילים סימני הסלמה מורידים את כל מתנדבי הנוער מהמשמרות. פתחתי ישר את קבוצת הוואטסאפ של החובשים בתחנת אשדוד והבנתי שצריך שם חובשים. עד המלחמה עשיתי הרבה משמרות רגילות, לא משהו ברמה של מלחמה.
"ב-06:25 כבר הייתי על מדים. אמא שלי, כמו אמא רוסיה טובה, אמרה לי להישאר בבית. אמרתי לה 'לא', ורצתי לתחנה, רבע שעה הליכה מהבית. ואז ראיתי באפליקציה של פיקוד העורף, שזה קורה בכל הארץ. התחלתי להבין שזה משהו בסקאלה הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו רגילים. בין האזעקות, רצתי בעילפון חושים לתחנה. מעליי פיצוצים. יירוטים. הכול. הייתי החובש הראשון שהגיע לתגבור, מעבר למי שכבר היה שם למשמרת. תוך 10 דקות הגיע נהג ועלינו על אמבולנס. אחרי זה הגיע אחד ממנהלי המרחב והסביר שקורה משהו חריג ביישובי העוטף, אבל אנחנו עדין לא יודעים מה. אז כבר הגיע הדיווח על אהרון חיימוב ז"ל, חובש מנתיבות, שלא עונה בקשר, כי הוא נורה באמבולנס. התחלנו להבין טיפה".
יש פחד?
"אין פחד. עובדים על אוטומט. המחשבה היחידה שיש לי באותו רגע זה להבין מה הסקאלה של האירוע, ולמה אני מצפה. כשיצאתי מהבית לקחתי חסם עורקים, פנס ורצתי לתחנה. ואז במעלית שלחתי הודעה בקבוצה של המשפחה. הצטלמתי וכתבתי שאני יוצא לתגבר.
"בסביבות אותו הזמן, אבא שלי, סנ"צ אבי עמר, מפקד זרוע תשתיות ביחידת יואב של יס"מ דרום, שלח גם הוא הודעה שהוא מתגבר. אני עוד חשבתי שזה ההסלמות הרגילות. כי בכל הסלמה יוצאים דיווחים על ירי, כי אנשים שומעים פיצוצים ואנחנו רגילים לזה. לא ציפיתי למשהו יותר מדי גדול".
"בהתחלה זה היה כאוטי"
עכשיו איתי מתאר איך בשבע בבוקר הם יצאו מאשדוד תחת אש לכיוון אשקלון, כדי להתפזר בגזרה הסמוכה יותר לעוטף.
"חברנו אל הצוותים שם, קיבלנו תדרוך זריז על חדירות מחבלים ואמרו לנו שלוש מילים: 'תיזהרו, תתמגנו, שאו ברכה'. יצאנו לקיבוץ כוכב מיכאל ליד שדרות. באוויר כבר היתה ציפייה לאירוע רב נפגעים (אר"ן), והתחלנו לסדר כוחות לפי פרוטוקול אר"ן. בשלב הזה הכריזו על שדרות כשטח צבאי סגור. בכוכב מיכאל היינו ניידת טיפול נמרץ ראשונה במקום, התרכזנו שם והתחלנו לאגור פצועים מכל האזור לטיפול ומיון ראשוני. הפצועים זרמו בהמוניהם. פציעות קשות. הכול מהכול. אין מילים לתאר".
דברים שלא ראית בחיים?
"ראיתי כבר כמה דברים בחיים, אבל לא בכאלה כמויות וריכוזים. כל מה שאתה יכול לדמיין: יריות, פיצוצים, כוויות, שאיפות עשן, איברים קטועים. הכול".
ואתה מצליח לתפקד?
"על אוטומט. יש לנו סדרי פעולות כשמגיעים לפצועים, מריצים את זה בראש, מתקדמים וממיינים: זה פצוע קל, זה פצוע בינוני, זה פצוע קשה. זה דחוף לפינוי. זה יכול לחכות קצת. בהתחלה זה היה אנחנו, כלומר אמבולנס טיפול נמרץ עם מכונות מתקדמות, ואמבולנס לבן, שנועד להצלת חיים, זה כל מה שהיה. בהתחלה זה היה כאוטי.
"בסביבות עשר בבוקר התחילו לזרום עוד כוחות הצלה מכל הגזרה, ואז התחלנו פינויים. אני זוכר שוטר בשנות ה-50 לחייו, ירוי בבית החזה וברגל. ביצענו בו ניתוח שטח כי קיבלנו אותו לא יציב ומעורפל הכרתית. הצלחנו לייצב אותו בשטח. פינינו אותו לבית חולים ברזילי, שם היה לי רגע של נשימה והבנתי שאנחנו בסדר גודל של אירוע גדול".
"אבא הכי גבר"
בכל אותו הזמן, בשעות הראשונות של השבת השחורה, איתי משתדל להמשיך לשמור על קשר עם אבא שלו, שגם הוא נמצא בחזית.
"היה לי ברור שאבא שלי, בוגר שייטת 13, מ"פ בגבעתי שנלחם במלחמת לבנון השנייה וקצין בכיר ביס"מ דרום של המשטרה, לא יישאר מאחור. הקשר הראשון שלנו היה בשבע בבוקר, משם נכנסתי לאטרף של העניינים, הייתי איתו בקשר עד השעה 11, היתה לי תחושת בטן לא טובה וכתבתי לו: 'אבא, אני אוהב אותך', שזה לא רגיל בין בנים. ואז הוא ענה לי: 'אוהב אותך, זהירות, יש חדירות מחבלים בהרבה מקומות'. זאת הייתה בעצם התשובה היחידה שלו".
איתי משחזר איך הוא המשיך לסמס לאביו. "לאט לאט אני שם לב שהוא כבר לא עונה. שיערתי שהוא פשוט עסוק. אבא הוא הכי גבר שאני מכיר, ולא יכול להיות שקרה לו משהו. ב-7 אוקטובר עבדתי משבע בבוקר עד שמונה בבוקר למחרת, 25 שעות רצוף. האדרנלין זורם, הקפאין זורם. באותו יום טיפלתי במאות מקרי פציעה. ריחות ומראות שעוד לא עברו לי.
"הימים עוברים, אני מעסיק את עצמי במשמרות, חורש כמה שאני יכול, בוקר-ערב, חוזר לבוקר אחרי, חוזר ללילה. ביום שלישי הודיעו לנו שאבא מנותק קשר. ביום רביעי הצליחו לאכן את הטלפון שלו בבארי, ואז בלילה שבין שבת לראשון, שבוע אחרי, הגיעה הודעה על מותו. זיהו את הגופה שלו בדגימת דנ"א. RPG לא משאיר הרבה מקום לזיהוי פנים".
מה היה לוח הזמנים של אביך במלחמה?
"הוא התחיל את המלחמה בתחנת המשטרה בשדרות, כמפקד הזירה. ואז הוא חבר למפקד שלו בכניסה לשדרות. משם הוא יצא לכפר עזה בעקבות דיווח על קצין משטרה במצב קשה. הם חברו אליו והצליחו לחלץ אותו. שם צולמה תמונה שהתפרסמה, שהוא מחבק חייל הלום קרב באמצע הלחימה. משם הוא חזר לשדרות ומשם נסע לבארי.
"בכניסה לבארי הוא חבר ליחידת מינהל תיאום פעולות אכיפה (מתפ"א), שזאת יחידה של ימ"מ. הם עמדו להיכנס לבארי בכוח של שני קרקלים. אבא היה אמור להישאר בכניסה, אבל לא היה מוכן להישאר בחוץ. הוא התעקש שהוא צריך להיות בפרונט, אז הוא הוריד אחד מהשוטרים של מתפ"א ועלה במקומו על הקרקל, בכך הוא הציל את חייו של השוטר.
"אחרי שהם נכנסו לבארי, הם הספיקו לחסל חוליה אחת ולעלות בחזרה לקרקל, אבל חולייה שנייה של מחבלים עשתה מארב מתוכנן, מתוחכם, בכוח אש מטורף, עם שני טילי RPG, אחד לכל קרקל, ושם הוא בעצם נפל".
בן 54 היה סנ"צ אבי עמר ז"ל במותו.
"בתקרית הזאת נהרגו שמונה שוטרים, ורק שוטר אחד שרד במצב אנוש", מקפיד איתי לציין, "כל זה נודע לי בדיעבד מסיפורים שהגיעו אלינו בשבעה".
"תכננתי להיות חנון קלאסי"
כאן לוקח איתי הנרגש אוויר כדי להתעשת ולסדר מחדש את הפאזל הטרגי שהתערבב לו בראש מאז אותו יום, שהיה רצוף אינספור טבילות אש גדולות, לצד אסון אישי מטלטל.
אני מבין שבאותו רגע השמים נפלו עליך.
"בהתחלה הגיעה אליי שמועה מאחותי הקטנה, שיכול להיות שזה מה שקרה. נהגת האמבולנס שמעה את השיחה והכריחה אותי לרדת מהמשמרת. בשלב הזה הבנו שמשהו לא בסדר, וחדשות טובות לא ייצאו מזה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה להתקשר לאחותי בת ה-14, מהנישואים הנוכחיים של אבא. אנחנו משפחה מורכבת: הוריי גרושים, אבי היה נשוי בשלישית, אני בנו מנישואיו השניים, יש את אחותי שגרה איתי באותו בית, ויש לי אחיות מנישואיו הנוכחיים.
"המשטרה הוציאה ארבעה צוותים במקביל, כדי להודיע לכולם. לא רצו שנשמע בהודעות טלפוניות. ואז לוויה, קדיש, שבעה, משם התקדמנו".
המשכת לעבוד כחובש בכיר?
"חזרתי לקורס פרמדיקים באוניברסיטת בר אילן. עכשיו אני פחות פעיל בשטח כי כל השבוע אני לומד. פרמדיק זה השלב הכי בכיר בשטח. הטופ של מד"א. בשלושה וחצי חודשים האחרונים אני רק לומד".
מה למדת היום למשל?
"היום אנחנו לומדים טראומה פיזית, שזה כולל הכל: כוויות, פגיעות עשן, פגיעות ירי, דקירות, דריסות, תאונות דרכים, נפילות מגובה. כל הסגנון".
כשאתה מסתכל ארבעה חודשים לאחור אתה מבחין בשני איתי עמר?
"…………………………………….לחלוטין".
מה השתנה?
"לא יודע לשים על זה את האצבע. אני פשוט יודע שאני כבר מסתכל במראה ולא הכי מזהה את עצמי".
זו הטראומה שלך?
"אההההההה… לא עבר מספיק זמן כדי לעכל את המפץ בחיי".
יצא לך לחשוב פעם מדוע בחרת דווקא במקצוע הזה?
"אני מתנדב נוער מאז כיתה ט'. אבא שלי היה בין התומכים הגדולים. הוא רצה שאכנס לשירותי חירום. זה מאד מצא חן בעיניי ונמשכתי לזה. בהתחלה הייתי בכיוון של מדעי המחשב. בכיתה י' התחלתי לעשות תואר באוניברסיטה הפתוחה. תכננתי להיות חנון קלאסי, אבל נכנסתי למד"א בכיתה ט' והתאהבתי".
יש לך הסבר להתאהבות בעולם כזה?
"זה לא עניין של להתאהב בפציעות, אלא להיות זה שמטפל בהן שם. יש בזה תחושת שליחות מטורפת. זה לא חייב להיות הצלת חיים קלאסית. זה גם כשאני, כילד בכיתה י', מגיע ומטפל באנשים ברגעים מזעזעים. ראיתי דברים קשים ביותר כמתנדב נוער, אבל יש משהו בזה שאתה שם כדי לעזור. זה שמטפל שם בסיטואציה.
"אני זוכר שכנער תיעדתי לעצמי מקרים שעברתי, עד שהפסקתי לספור. בכל משמרת אני יודע, או שהצלתי חיים או שהקלתי על הסבל של מישהו. זה מטורף. כילד בכיתה י', ללכת הביתה ולדעת שבזכותך אבא חוזר לילדים שלו, או שבזכותך אבא נשאר עם ילד, או שבזכותך סבתא שנסעה למיון לא עשתה את זה לבד, היה שם מישהו שהחזיק לה את היד בדרך. זה עולם ומלואו. גם אם לא הצלת חיים באותה נסיעה".
בזכות המלחמה השתדרגת מקצועית.
"לא חושב שיש הרבה בני 18 שיכולים להגיד שהם טיפלו במספר פצועים במקביל".
גם מוות של אבא שנהרג במלחמה, שום דבר אינו מנחם על התייתמות מאב, ועוד בנסיבות כאלה.
"אתה צודק. זה לא משהו שעובר".
אתה רואה את עתידך במד"א?
"אני רואה את העתיד שלי בעולם הרפואה. זה הכיוון שלי, מאז אירוע דום לב שעברתי בגיל 14, זה חלק מהמניע והמוטיבציה שלי להיכנס לעולם הרפואה. חד משמעית. אני מתכנן ללמוד רפואה בסוף השירות הלאומי, בינתיים מד"א זה השלב הבא, ואני רק חושב מה הייתי יכול לעשות יותר".
כל החיים לפניך. אתה כולה 18.
"נכון, רק התחלנו".
פרק שני בסדרה: מלאכים בחזית ובעורף – איחוד הצלה: "עם ישראל קורא לנו מעצמה"
פרק שלישי בסדרה: מלאכים בחזית ובעורף – זק"א: "ארבעה מתנדבי זק"א נפטרו במלחמה, מדום-לב ואירוע מוחי"
