עורך דין לענייני משפחה אשר ייצג אשה בהליכי גירושין, הגיש תביעת לשון הרע נגד הגרוש של הלקוחה שלו, אשר הטיח בו גידופים ודברי גנאי במסדרונות בית המשפט.
עורך הדין טען בתביעה כי הגרוש של האשה כינה אותו "שקרן, גנב, רמאי, מסית, נוכל".
העורך דין צילם בוידאו את העימות המילולי והגיש תביעת פיצויים על סך 164 אלף שקל. הוא טען כי דברי הנתבע נאמרו בפומבי, במסדרונות בית המשפט בפני אנשים נוספים, והסבו לו נזקים, מפח נפש ופגיעה במוניטין.
התביעה נדחתה על הסף. השופט אביים ברקאי קיבל את טענת הנתבע, הגבר הגרוש.
באמצעות עו"ד אסף שרעף הנתבע טען כי אמירותיו כלל אינן מהוות לשון הרע.
השופט אישר זאת ודחה את תביעת העורך דין אף מבלי לדון בטענות ההגנה של הנתבע – ורק על סמך סרטון העימות המילולי.
השופט ברקאי כתב: "בעיניים אובייקטיביות, מראה הסרטון כיצד בן זוג לשעבר כועס על בא כוחה של בת זוגתו לשעבר… מדובר במצב שהוא בבסיסו טעון ואמוציונלי. צדדים המגיעים לדיון בבית המשפט לענייני משפחה לרוב מצויים בעיצומה של סערת רגשות. אל הדברים שנאמרו יש להתייחס בהקשר הרלוונטי".
השופט כתב: "אך טבעי ש(בהקשר זה) צפים רגשות כעס, תסכול ואכזבה… בסרטון שצילם התובע, ניתן לראות שיחה טעונה שבמהלכה מסביר הנתבע שהתובע, עורך הדין של גרושתו, מסית את גרושתו וילדיה. כל מי שצופה באירוע מבין שמדובר במקרה נקודתי של התנהלות…
"אלו מובילני למסקנה שאין באמור משום לשון הרע", כתב השופט. "מדובר לכל היותר ב'קטטה' מילולית, התפרצות כעס של הנתבע כלפי מי שמייצג את גרושתו… בהקשר זה, אדם סביר לא היה מייחס לדברים שנאמרו משמעות, אלא רואה בהם ביטוי רגשי בשעת כעס, שאינו חורג מהשיח המצוי לעיתים קרובות בזירות טעונות כמו מסדרונות בית המשפט לענייני משפחה… עוד ניכר מהסרטון שצורף שהתובע (העו"ד) מנסה למשוך את הנתבע בלשונו, בכך שמפנה אליו אמירות כמו "מה אתה טוען שאני?"; "אמרת קודם שאני שקרן וגנב?".
לאור האמור, התביעה נדחתה מבלי לדון כלל בטענות ההגנה של הנתבע, משום שהדברים אינם עולים כדי לשון הרע.
עם זאת, השופט ברקאי קבע ש"מעבר לצורך", לגרוש קמות אף טענות הגנה לרבות "אמת בפרסום", ביחס לאמירות שהטיח בעו"ד כי הוא "שקרן ורמאי" לכאורה.
השופט קבע כי כינויי הגנאי האלה מוגנים, מאחר שהנתבע קשר אותם לטענה כי העורך דין זייף חתימות של הלקוחה שלו (הגרושה) על תצהירים שהגיש מטעמה לבית המשפט.
במה מדובר? באותם תצהירים נטען כי הגרוש שנתבע חיבל ברכבה של הגרושה ויצק עליו בטון.
הנתבע (הגרוש) טען בתגובה, כי מדובר בשקר וכי לפי דיווח שהגישה הגרושה לחברת הביטוח רכבה נפגע ממערבל בטון ברחוב.
התובע טען כי הגרושה לא חתמה על התצהירים שייחסו לו את טענת החבלה, וכי עורך הדין שלה זייף לכאורה את חתימתה.
התובע תמך את טענתו בחוות דעת של מומחית לזיהוי כתבי יד – אשר קבעה כי חתימת הגרושה שוכפלה והודבקה פעמים רבות על מספר תצהירים, כתמונה שנלקחה ממסמך אחר.
אתר חדשות פלילי >>
עורכי דין מומלצים לענייני משפחה >>
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>>
השופט ברקאי קבע כי טענת זיוף החתימות לא הופרכה בתגובה שהגיש העו"ד של הנתבעת לבית המשפט.
העורך דין כתב בהקשר זה, כי "אף אם חתימות הגב' X והעו"ד על גבי אותם תצהירים נגזרו והודבקו על המחשב, על מנת שלא להדפיס נייר מיותר… לאחר שהגברת קראה והבינה את תצהיריה והוזהרה כדין, וחתמה באמצעות הדבקה את חתימתה… אין בכך כל פסול."
השופט ברקאי הסיק כי התובע (העו"ד) לא הצליח לסתור בהסבריו את טענת הנתבע, כי חתימת הגרושה על גבי התצהירים אינה אותנטית.
"לאור האמור", כתב השופט, "אף אם היתה מתקבלת טענת התובע כי יש בפרסומים משום לשון הרע, הייתה עומדת לנתבע הגנת אמת ביחס לפרסום כי התובע 'שקרן' ו'רמאי'", כך פסק השופט ברקאי.
סיכומו של דבר, תביעת העורך דין נדחתה, והוא חוייב בהוצאות של הנתבע בסך 20 אלף שקל.
