הקללה והברכה

"אני לוקח אחריות מלאה על מעשיי, פעלתי בקלות הדעת, חשבתי שלא יכול לקרות כלום ובסופו של דבר קרה לי וקרה לעוד שש משפחות דבר נורא מכל. אני כל כך מצטער וכואב, כל כך מתבייש, כל כך מתחרט, הלב שלי בוכה עם כל המשפחות, אני יודע את זה על בשרי, כי הזמן לא מרפא. ככל שעובר הזמן הפצע בלב רק גדל וכואב יותר, אני חי ונושם את הכאב של משפחות ההרוגים ושל המשפחה הפרטית שלי. אין לי פנים להסתכל לאף אחד מהם בעיניים, גם להוריי ואחיי איני מסוגל להסתכל בעיניים עד היום… אני חווה את הקושי… אני רואה את הצער, הכאב והעצב בפנים שלהם מרסק אותי".

אלה שורות אחדות ממכתב שהעביר האסיר ירון ברכה לחברי ועדת השחרורים אשר דנה בבקשה שלו לקיצור מאסרו. ברכה נשפט ל-16 שנות מאסר לאחר שהורשע באחריות לתאונת דרכים קטלנית בה נהרגו אחיו התאום, אייל ברכה, ועוד חמישה נוסעים במכונית בה התנגש בהיותו תחת השפעת סמים קשים.

ב–8 מרס 2007, סמוך ל-01:30, ברכה נהג ברכב מסוג מאזדה בכביש השירות המקיף את העיר לוד כאשר אחיו התאום, אייל, יושב לצידו. הרכב נכנס לצומת במהירות של 171 קמ"ש, עבר ברמזור אדום ופגע ברכב יונדאי שנכנס לצומת. מהתאונה נהרגו חמישה יושבי הרכב, נהגים של אגד, אבל גם אחיו התאום אייל. בזירת התאונה, שזעזעה את המדינה, נקבע מותם של כל נפגעי התאונה המחרידה: משה בן גיגי, אהרון בנישו, דוד יונה, ומיכאל קשפור מאשקלון, ויצחק כהן מאשדוד.

בגזר הדין של בית משפט המחוזי מרכז מספטמבר 2008 נקבע: "התנהגותו אינה בבחינת רשלנות 'סתם', של מי אשר חלילה, בנהיגתו, עלול לא לשים לב לשנייה ולגרום לתוצאה הרת גורל, אלא התנהגות של אדם שותה, שיכור, צורך סם, דוהר בפראות, עובר באדום – בואך אל מות חמשת נוסעי היונדאי, ומות אחיו… אותו נאשם אשר בהרשעה קודמת בעבירת סם הבטיח כי 'גמר' עם אותן 'שטויות'… מאסר על תנאי תלוי מעל גבו והוא מרהיב עוז לחזור לסורו… צריכת הסם כאן עניינה ברע כפול הדורש פרעונו… הסם אף הוא בכפל… קוקאין וחשיש, במהירות אדירה כניסה לצומת מרומזר כאשר מול הנאשם אור אדום תרתי משמע…. ציון מיוחד המצביע על אותה עזות מצח, על אותה פזיזות בדרגתה הגבוהה".

האינטרס הציבורי והאינטרס הפרטני
כך החל ברכה את המאסר שלו בגיל 27. מאחוריו מדינה זועמת על שש משפחות שכולות שהותיר, בינהן משפחת הוריו. מסביבו אסירים מסוכנים באגפים הכי קשים של בתי הסוהר, ובראש שלו עדיין מתעתעים דפוסי התנהגות של אחרון הסטלנים שהוא היה עד ליום התאונה – כך לפחות מעידות התמונות שלו ושל אחיו התאום מאותם ימים, ובדיקת הדם מליל התאונה.
לפי עדויות של מקורבים, סוהרים, עובדי טיפול ואנשי מקצוע נוספים, סמוך לתחילת המאסר החל ברכה בדרך ארוכה שבמהלכה הוא שינה את סגנון חייו מהקצה אל הקצה בתנאי המעבדה של בית הסוהר על כל המשתמע – תצפיות מודיעיניות, דיאגנוזיות פסיכולוגיות ובדיקות שתן ללא הפסקה.

חלפו 10 שנים מהתאונה והוא התייצב לראשונה בפני ועדת השחרורים, מגובה בדו"חות סוציאלים של שב"ס שתיארו אותו כאסיר חיובי שעבר תהליך שיקומי ארוך ומשמעותי. מהדו"ח עלו עדויות על כך שהוא הביע תחושות קשות של אשמה וצער רב על פגיעתו הקטלנית בחפים מפשע, לרבות באחיו התאום. העובדת הסוציאלית התגאתה ביכולת שלו לתפקד ללא דופי, להשתלב באגף השיקום ולמצוא עבודה במפעל מחוץ לכלא. היא דיווחה לוועדה כי האסיר שיצא ל– 120 חופשות, בשנים האחרונות הוא יצא פעמיים בחודש, התחתן ונולדו לו ילדים. גם הרשות לשיקום האסיר הצטרפה למצעד הממליצים, והכינה עבורו תוכנית שיקום לשחרור.
ברכה עצמו התייצב בפני חברי הוועדה והצהיר כי חייו השתנו לחלוטין כתוצאה מהמשבר הנפשי אותו חווה, והביע צער ואמפטיה כלפי בני המשפחות של הנפגעים.

בשנת 2017 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם בדיוק בסיום שני שליש ממאסרו.

מלכתחילה, נציגי המדינה לא התרשמו מחוות הדעת של אנשי המקצוע ואף לא מהחלטת ועדת השחרורים. בקלסר הטיעונים שלהם אין משקל כמעט לשינוי אישי של אסיר, דרמטי ככל שיהיה. מבחינת הפרקליטות שחרור מוקדם עשוי לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים (אלא אם כן האסיר "המסוכן" משרת את גופי המודיעין). הפרקליטות הגישה ערעור על החלטת ועדת השחרורים ובית משפט המחוזי מרכז בלוד קיבל את הערעור, ביטל את החלטת ועדת השחרורים וקבע כי הוועדה לא נתנה משקל וביטוי ראויים לאינטרס הציבורי ולהתנגדויות של משפחות הקורבנות.

"הוא רצח חמש משפחות"
הכישלון בבית המשפט לא שינה את התוכניות של האסיר ברכה, מספרים הסנגורית שלו עו"ד רותם טובול, ואנשי הטיפול במסגרות שב"ס ורש"א שהגישו חוות דעת ותוכניות שיקום מפורטות גם לוועדת השחרורים הבאה אשר שבה לדון בעניינו כעבור שלוש שנים.

כבר בתחילת הדיונים המחודשים בפברואר 2020, גורמי התביעה הבהירו כי לא צפוי שום שינוי בעמדתם, והם מתנגדים לשחרור. "את התאונה בצומת גינתון זוכרים?", ציטט נציג התביעה בפני חברי הוועדה ממכתבה של אחת מנפגעות העבירה. "אמי התאלמנה ואני ואחותי נשארנו יתומות בין לילה. אני הייתי אז בת שמונה ואחותי בת תשע… הוא לא רצח חמישה אנשים הוא רצח חמש משפחות. מאז עברו 13 שנים, אינני יודעת מה זה אבא וגם לא אדע לעולם… משפחתי עברה טיפולים פסיכולוגיים… אמי מאז לא נוהגת בלילה מחוץ לעיר בגלל חרדות… ולי יש סיוטים מהמבטים שהרוצח זרק לעבר המשפחות וצחק במשפט כשהייתי נוכחת… איבדתי את תקופת ילדותי… הצטרכתי להתבגר בגיל קטן בעל כורחי. אינני זוכרת דבר מאבי. כל מה שאני יודעת על אבי הוא מסיפורים של המשפחה, מחברים… כיום אני חיילת שמשרתת ביחידה של אבי אחרי הרבה מכשולים שהייתי צריכה לעבור כדי להגיע ליחידה שלו… אני צריכה להמשיך את דרכו…".

הפרקליטות לא הסתפקה במכתבים של משפחות קורבנות התאונה, אחת הנפגעות גם הופיעה בפני הוועדה. אביה נהרג בתאונה בהיותה בת 21 ואחיה היה בן 13.. רק חגגו לו בר מצווה. היא שפכה את ליבה, תיארה את הקשיים שהמשפחות מתמודדות איתם, בנוסף לאבל והשכול, ואף התפרצה בזעם לעבר האסיר אותו היא כינתה רוצח.

ברכה השיב לה באמצעות פנייה לחברי הוועדה בדיון: "אני לוקח אחריות על מעשיי, אני מצטער. אני יכול להבין את כל הכעס והרגשות, אני יכול להבין שכל מה שהיא מרגישה באמת מגיע לי. באמת מגיע לי כל מה שישבתי בבית הסוהר, אבל מגיעה לי הזדמנות שנייה, התחתנתי, הבאתי ילדים, אני לא אותו אדם…".

נציג המדינה סיכם את טיעוניו וציין כי שחרור של ברכה בתום 13 שנה מתוך ה-16 שנגזרו עליו, הוא לא סביר והעונש אינו הולם למחיר הכאב הנצחי שגזר ברכה על משפחות נפגעי העבירה.

הבן שנהרג והבן שהרג
הסנגורית, עו"ד רותם טובול, יצאה נגד העמדה של היועץ המשפטי לממשלה. היא טענה כי בחלוף 13 שנה בכלא לא ניתן להגדיר כבלתי סביר שחרור מוקדם של אסיר אשר עבר דרך שיקומית רשמית על ידי גופי התקון של שב"ס בשילוב תוכנית שיקומית של רש"א אם ישוחרר מהכלא. היא ציטטה מהחלטה שנתן בית משפט העליון בבקשת ערעור שהגישה על הסירוב בפעם הקודמת, שם נקבע כי ככל שהאסיר מרצה חלק מתקופת השליש כך פוחתת למעשה העליונות של האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטני של שיקום האסיר.

כדי לאזן במעט את קולם של נפגעי התאונה, זמנה עו"ד טובול לדיוני הוועדה נפגעת נוספת מאותה תאונה, אמו של אייל ברכה המנוח, אחיו התאום של הנאשם, מלי ברכה. האמא, שתיארה את המצב הבלתי אפשרי בו היא מצויה – הבן שנהרג והבן שהרג – דברה על כך שלו רק היתה ניתנת לה האפשרות היא היתה פוגשת את משפחות נפגעי העבירה, מתנצלת בפניהן ומבקשת את סליחתן.

אסיר ללא דופי
חברי הוועדה, השופט בדימוס יצחק שנהב, ויקי היינה וחנה גורדון ציינו בפתח ההחלטה שלהם כי הם ערים לכאבן של המשפחות, לצער ולאובדן שמלווה אותן מאז אותו לילה, "אין ספק שחייהן השתנו מהקצה אל הקצה, החיים כפי שהיו לפני אותה תאונה לא יחזרו להיות כשהיו".

לגופו של עניין, חברי הוועדה דנו בשאלה האם אמון הציבור במערכת המשפט ובאכיפת החוק עלול להיפגע אם האסיר ישוחרר לאחר 13 שנות מאסר מתוך 16 שנים, והשיבו: "המקרה כבר איבד את מהותו התקשורתית, למעט משפחות הנפגעים רבים אינם זוכרים את התאונה, שלצערנו נהרגו בה שישה אנשים". לדברי החברי הועדה, מאז התאונה בצומת גינתון אירעו תאונות רבות וקשות, נהרגו אנשים ונהגים נאסרו לשנים רבות, רבים מהם שוחררו בסיום שני שליש ממאסרם.
חברי הועדה סברו שבחלוף 13 שנות מאסר המהוות כ-80 אחוז מתקופת המאסר, אין בשחרור האסיר כדי להצדיק את חוסר אמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, או בהרתעת הרבים. משכך, לא יהיה בהחלטת השחרור יחס בלתי סביר בין חומרת העבירות לבין תקופת המאסר.

הם חזרו וציינו כי הוכח על ידי ההגנה ונציגי הטיפול כי "האסיר שוקם בצורה משמעותית ביותר, בין כותלי הכלא, השתתף בתהליכים טיפוליים רבים… משנת 2014 הוא מצוי בשיקום פרטני המהווה את הישורת האחרונה שגורמי שב"ס יכולים להציע… לא נפל כל דופי בהתנהלותו, לא הוגשו לוועדת השחרורים מידעים מודיעינים שליליים, לא הוגשו תלונות על עבירות משמעת לאורך כל תקופת המאסר".

ב-28 אפריל החליטו חברי הוועדה להורות על שחרורו המוקדם של ברכה בכפוף לתנאים שנקבעו בתוכנית של הרשות לשיקום האסיר. "האינטרס הציבורי הוא לא רק להעניש עבריינים על פשעיהם, יהיו קשים ונוראים ככל שיהיו", קבעו, "אלא גם לשקם עבריינים שפשעו ולאפשר להם תהליכים טיפוליים מתוך תקווה ואמונה שבחלוף תקופה הם יוכלו להשתנות, לחזור לביתם ולחיות חיים נורמטיביים ככל אדם".
הפרקליטות הודיעה השבוע כי הפעם היא לא תערער על החלטת ועדת השחרורים.