מצבן הנפשי של מתלוננות קטינות בעבירות מין אינו עילה למנוע שחרור ממעצר של הנאשם, כאשר משפט עדיין מתנהל – אלא רק אם יש חשש להשפעה על עדותן.
כך קבע אתמול שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, בעת שהורה על חלופה באיזוק אלקטרוני לגבר שנאשם בעבירות אינוס ומעשים מגונים באחיינית ובשתי חברות של בתו – כולן קטינות בנות 10-13.
בכתב האישום שהוגש במאי 2020 נטען כי הנאשם תקף את הקטינות שהתארחו בביתו, לאחר שבנותיו נרדמו. נטען כי במספר הזדמנויות, הוא הפשיט וביצע מגע באיברים האינטימיים בכל אחד מהמקרים.
לבקשת הסנגורים – עורכי הדין בועז קניג ומור עטיה – בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר לבחינת האפשרות לשחרר את הנאשם בתנאים מגבילים. ביוני 2020 המליץ שירות המבחן על איזוק אלקטרוני בבית אמו של הנאשם, בפיקוחה ובפיקוחם של מפקחים אחרים אשר נמצאו מתאימים. השופטת מעיין בן ארי אימצה את ההמלצה, אך ביולי 2020 קיבל בית המשפט העליון את ערר המדינה והורה על המשך מעצרו של הנאשם. זאת, לאחר שאחת הקטינות כתבה מכתב בו הביעה חשש משחרורו של הנאשם, כאשר מועד עדותה בבית המשפט היה קרוב. שופטת העליון ענת ברון קבעה אז כי יש למנוע רתיעה של המתלוננות לפני מתן עדויותיהן בתיק, ולאפשר להן "להעיד באופן חופשי ללא מורא". רק לאחר מכן, קבעה השופטת, תיפתח האפשרות לבחון מחדש שחרור.
בינתיים הקטינות מסרו עדויותיהן בתיק. בפברואר השנה הוגש תסקיר משלים, בו צוין כי הנאשם השתלב בשתי קבוצות טיפוליות, וכי ההליך המשפטי מהווה גורם מרתיע עבורו. התסקיר שב והמליץ לבחון בחיוב את שחרורו. השופט המחוזי ציון קאפח דחה את ההמלצה הזו, וקבע כי הנאשם יישאר במעצר – ולו רק "בשל ההשפעה השלילית של שחרורו מן הכלא על מצבן הנפשי של המתלוננות", שהנן כאמור קטינות.
עורכי הדין קניג ועטיה הגישו ערר נוסף לבית המשפט העליון, בו טענו כי יש להתחשב בתסקירים וכי "מצבן הנפשי של המתלוננות איננו חזות הכל". הסנגורים ציינו כי אין אינדיקציה למסוכנות הנאשם בעת הנוכחית וכי בחודשים מאז מעצרו הוא עבר טיפול ואין לו עבר פלילי. המתלוננות כבר מסרו את עדויותיהן, הזכירו הסנגורים, ומן הדין להפעיל את ההלכה המחייבת את שחרור הנאשם לחלופת מעצר, כאשר חזקת החפות קיימת, וכאשר ניתן לאיין מסוכנות בהטלת תנאים מגבילים.
לאחר שהמתלוננות כאמור מסרו את עדויותיהן, כתב השופט שטיין, נשאלת השאלה האם השפעתו השלילית של שחרור הנאשם מן הכלא על מצבן הנפשי –יכול להוות סיבה מספקת לאי שחרורו.
כדי לענות על השאלה הזו, השופט חזר על תשובה שנתן בתיק אחר: "הלכה היא כי כאשר שחרור הנאשם לחלופת מעצר עלול לגרום למתלוננת להימנע ממסירת עדותה או לא להעיד באופן חופשי בשל פחד או מצוקה נפשית, מן הדין להחזיק את הנאשם בבית המעצר עד למסירת העדות… ואולם, אי-שחרורו של נאשם איננו יכול להתבסס על התנגדות המתלוננת כשיקול בלעדי. עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי להקל על נפגעי עבירות מין, אולם לא נוכל – וממילא לא נרצה – להפקיד בידיהם את כוח הוטו אשר יאפשר להם למנוע מהנאשם שטרם הורשע בדינו, ושחזקת החפות עודנה עומדת לו, לקבל מבית המשפט הגנה מרבית על חירותו… הרעה במצבו הנפשי של קורבן העבירה לא יכולה לבדה להוות עילה לאי-שחרור הנאשם לחלופת מעצר".
השופט שטיין ציין בפתיחות כי עמדה זו שנויה במחלוקת בבית המשפט העליון. בתיקים אחרים, השופט דוד מינץ פסק באופן דומה, ואילו השופט יצחק עמית הביע עמדה מנוגדת. ואולם, ציין השופט שטיין, "הנני נשאר דבק בעמדתי-שלי, אשר כוללת את עיקרון ההגנה המרבית על חרותו של אדם, כל אימת שהלה חוסה בצלה של חזקת החפות".
עורכי הדין קניג ועטיה מסרו בתגובה: "החלטה נכונה ומעניינת מאוד מבחינה משפטית. בית המשפט העליון קובע באופן חד משמעי כי בעבירות מין מצבן הנפשי של המתלוננות אינו חזות הכל, כל מקרה ייבחן לגופו וכך גם המצב הראייתי בתיק ונסיבותיו של כל נאשם באשר הוא. ההלכה לפיה המעצר אינו מהווה מקדמה על חשבון העונש תלקח בחשבון בכל מקרה ומקרה. נמשיך לנהל את המשפט בערכאה הדיונית על מנת להוציא את חפותו של מרשנו לאור".
