הוא: "חזרת" הביתה אחרי רומן ארוך/קצר, שכנעת את עצמך שהפעם זה יהיה שונה.
מכה אחת קטנה, שכנעת את עצמך, שפה זה נגמר. בכל זאת, ההתנצלויות, ההבטחות.
היא: "הוא לעולם לא אלים פיזית, אז השפה מזלזלת? אבל אפשר לעבוד על זה… אחרי 20 שנה ביחד, את החברות לא ניתן להחליף".
הוא: "תשוקה היא מצרך זמני, חיים שלמים לא ניתן להחליף".
הם: "הוא/היא בגד/ה, כדי לבדוק… אבל הוא/היא יודע/ת, לחיים שלמים אין תחליף".
הם: "הוא/ היא כעוס/ה ו-ממורמר/ת, אבל זה יעבור וזה רק בגלל שהחיים… חיים….".
היא (האחרת): "הוא בגד בה אבל בשבילי, לי הוא בחיים לא יעשה את זה".
אלה הסיפורים שאנחנו מוכרים לעצמנו, הכל כדי להיאחז ב…. מה?
יש לי תיאוריה האומרת שכאשר מגיעים אליי, למשרד, זה הסוף, בין אם הסוף הוא עכשיו ובין אם הוא יהיה בעוד שבע שנים. זה מוזר, אני יודעת, ועדיין… אחרי כל כך הרבה שנים למדתי שהתובנות מגיעות מהר, המעשים קצת פחות מהר…
המחשבה שהעלות היא שכר טרחה (אחד השיקולים המשותפים הגם שאין בו כלום) מזעזעת אותי כי העלות האמיתית היא החיים.
אנחנו חיים בעולם של שפע. אנחנו שואפים למכונית הטובה ביותר, לבית היפה ביותר, לחיים הנוחים ביותר, ואיכשהו מה שנופל בין הכיסאות זה האושר… מגע בין קצות האצבעות… לפרפרים של היום, ובמיוחד למי שמחכה לך בסופו.
מבחינה אובייקטיבית האופנה השתנתה, הטעם השתנה, הרצונות השתנו, התובנות השתנו, ועדיין… נשארנו עם הסטיגמה.
גירושים זה עצלנות
גירושים זה ויתור
גירושים זה לא כלכלי
גירושים זה נזק לילדים
גירושים זה…
הספר המועדף עלי, "לך חפש את האושר שלך", נמכר די הרבה ומצוטט במדורי הספרות, ועדיין, איכשהו, נשארנו פחדנים כולנו…. מה שהיה, הוא שיהיה.
והנה הפאנץ' – התחלה חדשה יכולה להיות קלה ויכולה להיות קשה, אבל, היא עדיין התחלה חדשה!!!
כל השקרים הבדיות והתירוצים שאנחנו מוכרים לעצמנו, אין בהם אלא לעכב את העתיד האחר.
לא מזמן יצאה "הרחבה" של החוק אשר אמור למנוע אלימות במשפחה. מעתה, ראו הוזהרתם! אם הורחקתם מהבית על ידי המשטרה ובית המשפט – תחויבו לעבור טיפול!!!!
מה שיפה במיוחד בחוק זה שהוא לא "מגדרי", לכאורה, אבל כל הכותרות והפרשנויות מכוונות אל הגבר.
כן, גבר שהורחק מהבית תחת החוק למניעת האלימות, בלה בלה בלה, יחויב בטיפול.
טיפול לסרבן/סרבנית טיפול הוא אפקטיבי בערך כמו בוגד/ בוגדת ש"רק התרעננו אבל הבית הכי חשוב להם".
הוא כמו אישה ש"רק ספרה סיפור קטן על הגבר המכה בשביל תוספת של שקל וחצי במזונות, אז מה אם על הדרך קצין משטרה ידבר עם הילדים שלה… זה בקטנה לגמרי".
אז זהו, שלא.
לפעמים אנחנו נלחמים על הבית. תאמינו או לא – זה קל יותר. זה מוצא נוח. אנחנו מעגלים פינות בדמות סליחות ובגידות ו… אבל כשזה כבר באמת לא שם… התסכול, החוסר, הכמיהה, יכולים להיקבר לשניה וחצי אבל הם תמיד יחזרו ויום אחד, גם יגרמו נזק של ממש!
לקחת אדם (גבר או אישה), אלימים, ולהכריח אותם לטיפול, כדי שישבו וינהנו בראש, כמו כל אחד מבני הזוג האלה דלעיל…. זה משול לכלבלבים האלה שאנחנו שמים ברכב, שמהנהנים ומהנהנים ומהנהנים עד שיום אחד אנחנו מוצאים את הראש שלהם מתחת לכיסא הנוסע.
הכותבת, עו"ד שני ליבמן, היא עורכת דין בתחום המשפחה וחברה באינדקס עורכי הדין של פוסטה
