הבלש שלמה בלישה על "המוכמנים": "נכתב בהשפעת חקירת רומן זדורוב"

"הספר הזה לא יפיל מהכיסא מי שהיה קצין חקירות ועבר הרבה פרשיות, אבל הוא ירתק קוראים מן המניין, עבורם זוהי הזדמנות לראות איך באמת מתנהלת חקירה משטרה".
כך שלמה בלישה (69), רב-פקד בדימוס, בוגר היחידה המרכזית, שהוציא לאחרונה את "המוכמנים", ספרו השלישי, אחרי "הפוכה – לא תאמינו איך זה עובד!" (2013) ו"הפרטייה הגדולה" (2021).

בלישה שירת במשטרה 28 שנה (2007-1979) בתפקידי חקירה ומודיעין מגוונים ובכירים. הוא התחיל כשוטר בחקירות. אחרי שעבר קורס קצינים שירת כקצין חקירות וראש מפלג חקירות בתחנת המשטרה באילת. בהמשך שירת באינספור צח"מים (צוותי חקירה מיוחדים) בפרשיות רצח ומעשי שוד למיניהם, עבר למודיעין ובילוש בירושלים ובדרום, משם ליחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים, ותקופה קצרה בתפקידי מודיעין במטה הארצי.
בתפקידו האחרון כיהן כמפקד בית הספר למודיעין של המשטרה עד שבגיל 50 יצא לפנסיה מוקדמת. מאז הוא עשה אינספור דברים, כולל פתיחת גלריה לריהוט אמנותי, כתיבה, הלחנה והקלטת שירים כזמר ("'מריו איש מדבר' זה השיר הכי מפורסם שלי, תחפש ביוטיוב"), כתיבת ספרים וסיבובי הרצאות.
"אני לא אמן מתוסכל", הוא אומר, "אבל כל עוד הייתי במשטרה זה לא יצא לפועל, ואני ממש לא מתחרט שהייתי במשטרה. זה נתן לי המון".

המשטרה אובדת עצות
הפעם בחר בלישה לספר סיפור בלשי משטרתי על גבול הטריוויאלי, במרכזו פרשת רצח מסתורית בצפון תל אביב של אישה בת 51 המתגוררת בגפה. המשטרה אובדת עצות. אין לה קצה חוט של חשוד פוטנציאלי וגם לא מניע.
עדות של שכנה שראתה שליח אקראי יוצא מכיוון זירת הרצח, פלוס מצלמות אבטחה מהבית ממול, נועלת את המשטרה על שמעון (שימי) צברי, שליח שהיה בבניין בשעה המשוערת של הרצח, הביא חבילה לאישה בקומה הרביעית, אך על פי מצלמות האבטחה, יצא מהבניין 25 דקות אחרי שנכנס, בניגוד לנוהל המקובל של שליח.
הוא נעצר ומאותו רגע הוא הופך לחשוד המרכזי בפרשה, כשהאתגר הגדול של המשטרה הוא למצוא ראיות מזירת הרצח שירשיעו אותו.

"היה לי חשוב לכתוב את הספר הזה על שימי צברי בהשפעה של חקירת זדורוב, שהכחיש שהוא רצח ולא היו עדים למקרה", מספר בלישה. "גם בפרשת זדורוב לא היתה ראייה פורנזית אחת שתקשור את זדורוב לרצח או לזירת העבירה, גם שם היתה טביעת נעל, גם שם הציבור היה בדיעה שהחשוד חף מפשע וגם שם התקשורת אהדה ותמכה בחשוד ברצח. אותם מרכיבים בדיוק יש ב'המוכמנים', פשוט לקחתי את זה לכיוונים אחרים, והמצאתי סיפור בלשי".

התחושה אחרי קריאת ספרו הקודם, "הפרטייה הגדולה", היא שהפעם הוא כתב את ספרו בכיף, לא כמו אחד שהסיפור בוער עצמותיו 25 שנה. ועדיין, עד כמה הסיפור הפעם מבוסס על מציאות ודמויות שהסופר מכיר, ואיפה בדיוק מתחיל הדמיון?
"'המוכמנים' זה לא סיפור אמיתי, אבל הכל מבוסס על העבודה במשטרה, על הניסיון שלי בחקירות. הכל בספר דימיון שלי, מה שכן פרשת זדורוב השפיעה עליי מאוד בכתיבה, וגם הזכרתי את פרשת זדורוב, כי יש בו כל מיני קטעים ומרכיבים דומים לפרשה ההיא – כל הקטע של המוכמנים. אנשים בקושי ידעו מה זה פרטים מוכמנים, ואז באה פרשת זדורוב וכולם יודעים היום מה זה פרטים מוכמנים. זדורוב חשף פרטים שרק הוא ידע עליהם, ואחרי זה הוא התכחש לזה. מה שהפיל אותו, בין היתר, היו הפרטים המוכמנים האלה. גם ההודאות שלו בחקירת המשטרה. הכל מוקלט. עד היום אני אומר לך, בפה מלא, כאחד שבקיא בפרשה – עשיתי עליה 'דוקטורט' – אין לי ספק שזדורוב הוא הרוצח".

איך נסיונך במשטרה כחוקר בכיר מיתרגם בספר?
"המון לקוח מהניסיון הפרטי שלי. כל הקטע של החקירה – ככה אני הייתי חוקר. ככה הייתי עושה תרגילים עם חשודים. כמו שאתה רואה בחקירה, זה הכול אודיו או וידיאו, כמו ב'האח הגדול'. בחקירות שלי לא היתה אלימות לחלוטין. אני לא בקטע של אלימות בחקירה. אני עובד עם הראש".

היית החוקר הטוב?
"לרוב הייתי גם כזה והייתי מתאם עם החוקר השני שחקר איתי מתי להיכנס ולתת בראש, כשאני, כביכול, הייתי בא לטובת החשוד. לנסות לשכנע אותו שרוצים לעזור לו ולהוציא אותו עם כמה שפחות עונש מהסיפור הגדול".
היו לך הרבה נחקרים נוסח שימי צברי, החשוד המרכזי ב"המוכמנים"?
"תשמע, הייתי שש שנים ביחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים. שם חקרנו המון פרשיות גדולות".

אז בכוונה הפלת את כל סיפור הרצח על שליח, שזה יהיה תואם לסיפור של זדורוב?
"ברור. על מה ניגן העורך דין שלו? כל חטאו של שימי צברי מהספר היה שהוא האדם הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. אבל מה לעשות שהיו הרבה דברים אחרים, שליח לא מתעכב יותר משלוש דקות. בא, נותן את החבילה ורץ לשליחות הבאה. כאן הוא התעכב 25 דקות".

למרות שלא היה לו מניע ברור לרצח.
"המניע לא ברור עד היום, לא היו עדים למקרה, והוא לא מודה. אבל במשפטי רצח ובכלל בפשעים חמורים, אין בישראל חובה להוכיח את המניע. היו ראיות – טביעות אצבע, טביעות נעל – אבל הן לא היו ברמה מספקת כדי שירשיעו אותו. אם המשפט הזה לא היה מסתיים בלי ההברקה של החוקרת בצח"מ, ציונה בשארי, הוא היה יוצא החוצה זכאי. מזל שהציונה הזאת, למרות שהיתה בירח דבש בנאפולי, פתאום ראתה כתבה קטנה, זה הצית לה את הדימיון, היא עשתה אחד ועוד אחד, וזה היה בינגו".

כפי שניתן כבר להבין, כאשר בלישה מדבר על הפרשייה העומדת במרכז ספרו, הוא נותן למשוחח עימו הרגשה כאילו מדובר בפרשייה אמיתית שהייתה במציאות, למרות שכל הסיפור הוא פרי המצאתו ודמיונו כיוצר. המסקנה הבלתי נמנעת היא שבלישה רצה להכניס את הקורא עמוק עמוק אל מאחורי הקלעים של חדר החקירות, או שהוא עצמו מתקשה להיפרד מחדרי החקירות.

"זה נכון", הוא מודה ומוסיף: "כלומר להכניס ולהראות לקורא איך מתנהלת חקירה. מהשלב הראשוני שאתה מוצא גופה, כשמדובר בוודאות ברצח ואין עדים למקרה, אין כמעט ראיות, המשטרה הולכת צעד צעד, ואני מראה איך מתנהלת חקירה, איך אוספים ראיה ועוד ראיה, עד שמציגים שרשרת ראיות, שמספיקה כדי להגיש כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים. אבל היה חסר איזה חלק מבחינת הראיות.
"זה גם מראה על החוזק של אנשים במשטרה. זה לא תעשי קפה וזה. יש במשטרה חוקרות מעולות. גם ציונה וגם הפרקליטה דניאלה, שכמה שאיימו עליה וכמה שהסיתו נגדה, היו אמיצות מספיק ללכת עם זה עד הסוף".

יש לך מוסר השכל ותובנות מכל הסיפור שסיפרת?
"בוודאי. יש הרבה מקרים שהמשטרה מוצאת גופה ואם לא מתנהלת חקירה כמו שצריך, אם אתה לא יצירתי, אם אתה לא נחוש ונמרץ, התיק הזה הולך להיסגר. וכאן, ברגע שהתיק הזה עבר ממרחב ירקון לימ"ר תל אביב, שלקחו את העבודה ברצינות והיו נחושים, יצירתיים, האמינו במה שהם עושים, הלכו צעד ועוד צעד, והיו בטוחים שהוא הרוצח".

אתה מדגיש בספר את המעורבות של התקשורת, שלמעשה קובעת איזה תיקים במשטרה מקבלים פוקוס".
"ועוד איך. כאן אני מראה איזה כוח יש לתקשורת, שלפעמים קובעת שהתיק הזה יועבר ממקום מסוים לימ"ר תל אביב. זה הכוח שלהם. התקשורת המשיכה להתעסק עם התיק הזה גם אחרי שהוא עבר לימ"ר תל אביב. לא רק שהיא המשיכה להתעסק, התקשורת המשיכה לטעון, כמו בפרשת זדורוב, שהחשוד שנעצר ברצח הוא חף מפשע והלהיטה את הרוחות נגד המשטרה. הפחד הגדול היום הוא שהציבור מושפע מהתקשורת ובצדק. הוא ניזון רק מהתקשורת ומהרשתות החברתיות, ואין לו ידע מעבר לזה. הפחד שלי הוא שהלחץ וההשפעה של התקשורת והרשתות החברתיות, מחלחלים גם לשופטים. זה מה שקרה בפרשת זדורוב. והלחץ הזה קובע בסוף אם הוא יצא זכאי או אשם. ומה שקרה עם זדורוב, עלול לקרות שוב ושוב. זה מפחיד".

 "אחי שלי, אנחנו עכשיו בתקופה שחורה"
ב"הפרטייה הגדולה" ירד בלישה רצח על המשטרה. אשכרה תיאר אותה כתואמת ארגון פשע. ב"המוכמנים" הוא כבר מפאר ומהלל את המשטרה ומוציא אותה מצוין.
"תראה, אני אוהב את המשטרה", הוא מתרכך ומוסיף: "אבל איפה שצריך לתת בראש, אני נותן בראש. אני לא אנטי משטרה. עברתי המון במשטרה. ב'הפרטייה הגדולה' הכל היה סיפור אמיתי, אחד על אחד. שם זה היה תרגיל מסריח שלא היה מבייש אחלה עבריינים".

מלחמות האחים במשטרה, כמו שתיארת ב"הפרטייה הגדולה", נגמרו או שהן נמשכות כרגיל?
"לא נגמרו בכלל. לצערי זה ממשיך. 'המוכמנים' זה מקרה שבו המשטרה פעלה כמו שצריך. ויש הרבה מקרים כאלה. הפעם כתבתי את הספר בסתלבט כזה, כדי להראות איך המשטרה חוקרת בצורה נכונה, נמרצת, יצירתית. אדרבא".

"המוכמנים" גם נקרא כמו מדריך לעצור המתחיל.
"גם. אבל יותר איך לחקור נכון. אני מכניס את הקורא לעובי הקורה, כאילו הוא יושב בחדר חקירות וצופה בחקירה. הקוראים אוהבים את זה. יש כאלה שזה מוכר להם. רציתי בספר ללמד את הקורא איך מתנהלת חקירה, איך לעשות תרגילים, אתה יכול גם לשקר בתרגילים, אבל בלי אלימות, ולהפליל חשוד ברצח, בלי שיש לך ביד את ראיית הזהב. דבר אחד אני חייב לציין, אין במשטרה דבר כזה תפירת תיקים".

על תקופת שירותו כקצין מודיעין במשטרה הוא מסרב להרחיב מילים ולחשוף "מוכמנים". "תשמע, מודיעין וחקירות זה שני עולמות אחרים. עד היום אני נוצר בתוכי סודות שאני לא מדבר עליהם. כשאתה חי במודיעין אתה כל הזמן חי בסודות. מלא דברים שלא יוצאים לפועל ואתה שומר אותם בתוכך, וככה זה יישאר. אני לא אלך לפתוח עכשיו על אנשים אחרים שעבדתי איתם. בחיים לא. אבל העלילה בספר 'הפרטייה הגדולה' בערה לי בעצמות".

אתה יכול לכתוב ספר שלא יהיה קשור ישירות למשטרה. מדע בדיוני לדוגמה?
צוחק: "חשבתי על קטע של רומן שלא קשור למשטרה. זה דווקא כן מדגדג לי. אבל בשביל זה צריך מוזה רצינית. להיכנס לזה. אני לא יודע כמה אני יכול להיות טוב בזה. כאן אני שוחה בזה. זה היתרון היחסי שלי".

בראיון שעשינו לרגל "הפרטייה הגדולה", אמרת לי שאתה מתכוון לשלוח את הספר למפכ"ל, לשר לביטחון לפנים ולסגן השר, בתקווה להיפגש איתם וללבן את הדברים. הם חזרו אליך?
"לא חזרו ולא יצא מזה כלום. מה שאומר שהכול כאן נשאר אותו הדבר, לא מפיקים לקחים והמלחמות במשטרה ממשיכות. שוטרים מספרים לי היום שמה שכתבתי ב'הפרטייה הגדולה' זה כסף קטן. היום ממנים עבריין לשר לביטחון פנים, אז מה נשאר במדינה הזאת? אח שלי, אנחנו חיים עכשיו בתקופה שחורה ואני מקווה שהיא תעבור כמה שיותר מהר ונחזור לשפיות".