בשבועיים האחרונים ניתנו בישראל שני פסקי דין חריגים ומטלטלים המציבים במרכז הבמה את אחת הסוגיות הקשות והרגישות בדיני המשפחה:
האם ניתן להביא ילד לעולם מזרעו של אדם לאחר מותו, ומי מוסמך להחליט על כך?
יש להדגיש כי מדובר בפסקי דין טריים, וייתכנו בהמשך הליכים נוספים או התפתחויות נוספות שישפיעו על תמונת המצב.
מצד אחד, השופטת יוכבד גרינוולד-רנד מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה אישרה להורים שכולים לעשות שימוש בזרע בנם, קצין צה"ל שנהרג בתאונת דרכים – בניגוד לעמדת המדינה.
מצד שני, ימים ספורים לאחר מכן, גם השופט אריאל ממן מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע אישר להוריו של יותם חיים ז"ל, באופן עקרוני, לעשות שימוש בזרעו לצורך הבאת ילד לעולם גם בהיעדר בת זוג, במקרה הזה בתמיכת פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה.
שני פסקי הדין, על רקע אירועי 7 באוקטובר והמלחמה, עשויים להעיד על פתיחות זהירה יותר בחלק מבתי המשפט לרעיון של המשכיות גם אחרי המוות.
מידע וסיפורים נוספים – במדור לענייני משפחה >>
עורכי דין מומלצים לענייני משפחה >>
פתח תקווה: "הגיעה העת לשידוד מערכות"
פסק הדין הראשון ניתן ב-27 במרס (תמ"ש 83041-12-24).
פסק הדין עסק בקצין צה"ל שנהרג בתאונת דרכים. הוריו ביקשו לקצור זרע מגופו ולקבל לידיהם את מנות הזרע שלו כדי להשתמש בהן באמצעות אם מיועדת.
את ההורים ייצגה עו"ד עדי חן, ואילו המדינה יוצגה על ידי עו"ד גלי גפן מטעם היועמ"ש, שהתנגד לבקשה.
כבר בפתח פסק הדין הבהירה השופטת גרינוולד-רנד את עוצמת הסוגייה: "היא נוגעת לדיני הנפש… משפט, רפואה, פילוסופיה, כבוד האדם וכבוד המת".
הייחוד במקרה זה היה בכך שלמנוח היתה בת זוג, אך היא סירבה להרות מזרעו הגם שהיא תמכה בבקשת ההורים.
ההורים כבר פנו בעבר לבית המשפט ונדחו, בטענה כי הדין הקיים אינו מכיר בזכות עצמאית של הורים לעשות שימוש בזרע בנם המנוח וכי מדובר בחריגה מההלכה ובהיעדר הסדרה חוקית ברורה.
אלא שבפנייתם השנייה של ההורים הם הציגו מודל שונה: אם מיועדת שתגדל את הילד.
בנוסף, תסקיר מקצועי קבע, כי מדובר במערך משפחתי מתאים, ואף נרקם קשר אישי בין הצדדים.
למרות זאת, המדינה חזרה והתנגדה לבקשה, חרף טענת ההורים שבעבר הוצגה עמדה לפיה לא תהיה התנגדות למסלול של אם מיועדת.
השופטת גרינוולד-רנד לא חסכה ביקורת מהמדינה: "דעתי אינה נוחה מעמדת היועצת המשפטית לממשלה.. ללא שהיא מנמקת את עמדתה".
השופטת אף הרחיקה לכת וקבעה כי מדובר באפליה: "המצב הקיים מהווה אפליה אסורה… בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
בסופו של דבר התעלמה השופטת מהסירוב הלקוני של המדינה וקיבלה את בקשת המשפחה, תוך קביעה כי רצונו של המנוח להיות אב הוכח: "יש מקום לכבד את הרצון הברור… להמשכיות". השופטת הוסיפה אמירה דרמטית במיוחד, על רקע התקופה: "אירועי השביעי לאוקטובר… מצדיקים חשיבה מחודשת… הגיעה העת לשידוד מערכות".
המדינה, כך נמסר, כבר הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.
באר שבע: "מי שמני להתערב בטבעו של עולם?"
פסק הדין השני ניתן ב-9 באפריל (תמ״ש 19469-03-25).
פסק דין זה עסק במקרה מטלטל לא פחות: סיפורו של יותם חיים ז"ל.
יותם נחטף מביתו בכפר עזה ב-7 באוקטובר, שרד 65 ימים בשבי חמאס, ולבסוף נהרג בשוגג מאש כוחות צה"ל במהלך ניסיון בריחה. הוא היה בן 28 בלבד, גם הוא היה רווק אבל ללא בת זוג.
הוריו של יותם, רביב ואיריס חיים, ביקשו להביא ילד מזרעו. הם יוצגו על ידי עו"ד נילי שץ, בעוד שהמדינה יוצגה על ידי עו"ד ריקי חדד לנקרי מפרקליטות מחוז דרום.
כמעט כמו במקרה הקודם, גם כאן עמדת המדינה היתה מסויגת, אבל לאחר בחינת הראיות היא הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, ככל שהוא ישתכנע כי יותם רצה בהבאת ילדים לאחר מותו מאישה שלא הכיר בחייו.
השופט אריאל ממן פתח את פסק דינו בטון כמעט פיוטי: "מי יוכל לאטום ליבו אל מול זעקתם המרה של הורים שבנם נהרג בדמי ימיו?".
מנגד תהה: "מי שמני להתערב בטבעו של עולם – התחת אלוהים אנוכי?".
ליבת ההכרעה היתה בשאלת "הרצון המשוער" של המנוח. ההורים הציגו שורה של עדויות:
"אמא, אל תדאגי – ממני יהיו לך נכדים",
"אם יקרה לי משהו – תדאגו שתהיה לי המשכיות",
"אני ג'ינג'י – זה זן נכחד".
השופט ממן קבע כי מדובר בתשתית ראייתית חזקה במיוחד: "מצאתי כי רצונו המשוער… היה כי ייעשה שימוש בזרעו".
עוד הדגיש השופט כי הרצון לא היה תלוי באישה מסוימת: "רצונו… לא הצטמצם בהכרח בהבאת ילד עם אישה ספציפית, אלא ביצירת חיים".
בהקשר זה ניתן לציין כי האמא של המנוח, איריס חיים, אחת הנשים מעוררות ההשראה של המלחמה בעזה, הרעיפה שבחים על הפרקליטות שהתגייסה לסייע לה, עם דגש מיוחד ליחס המיוחד שנתנה במקרה הזה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה.
הבקשה אושרה, אך באופן עקרוני בלבד, תוך דרישה לאישור נוסף בהמשך.
יש להבהיר כי פסק הדין קובע במפורש שהבחינה העתידית של זהות האישה שתיבחר וההתקשרות עמה תיעשה בנפרד, וכי האישור הנוכחי אינו מכריע בשאלות אלה.
פסק הדין נחתם בנימה כמעט ספרותית:
"הלוואי שיהיה בפסק דין זה נחמה פורתא…",
"מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
בין חיים למוות: מגמה חדשה?
שני פסקי הדין מציבים את בתי המשפט בלב מתח כמעט בלתי אפשרי, בין חוק, מוסר, רגש וטכנולוגיה.
עד היום, הפסיקה וההנחיות שעליהן נשענו בתי המשפט נטו לצמצם את האפשרות לשימוש בזרע לאחר המוות, תוך מתן משקל מיוחד לבת זוג והיעדר הכרה ברורה במעמד עצמאי להורים במקרים רבים.
אלא שכעת, נדמה כי בתי המשפט מתחילים לכרסם בגבולות:
– מתן משקל הולך וגובר לרצון המשוער של המנוח,
– פתיחת הדלת גם בהיעדר בת זוג,
– נכונות לסטות במקרים מסוימים מן העמדה המקובלת של המדינה ולבחון מחדש את גבולות המצב המשפטי הקיים.
לא מדובר בפעם הראשונה שבה הסוגייה עולה; מקרים כמו זה של מאור אייזנקוט ז"ל כבר הציפו את הדילמה, וייתכן כי המציאות שלאחר 7 באוקטובר מחזקת את הלחץ הציבורי והמשפטי לבחון מחדש את גבולות הסוגייה.
פרשנות: פריצת דרך היסטורית או תחילת מדרון חלקלק?
כך או כך, דבר אחד כבר ברור: השאלה מי מוסמך להחליט על השימוש בזרע לאחר המוות כבר אינה תיאורטית.
המשפט הישראלי, אולי יותר מאי פעם, נדרש להכריע בסוגיות שבהן הדין, הערכים והשיקולים האנושיים נשזרים זה בזה.
לצד פסקי הדין האחרונים, ניתן להזכיר גם את החלטתה של השופטת ענת הלר כריש, שאישרה להוריו של בראל חדריה ז"ל לעשות שימוש בזרעו – מקרה נוסף שעשוי ללמד על התרחבות הדיון השיפוטי בסוגייה.
כאשר מקרים נוספים מגיעים לפתחם של בתי המשפט, וחלקם עדיין תלויים ועומדים, נדמה כי בתי המשפט נדרשים שוב ושוב להכריע בסוגייה שטרם הוסדרה בחקיקה.
לדעת הכותבת, ריבוי ההכרעות, הגישות השונות והמטען הערכי הכבד שמלווה כל תיק, מחייבים הסדרה חקיקתית ברורה.
עד אז ימשיכו השופטים להכריע – כל פעם מחדש – בין חיים למוות, בין חוק לרגש, ובין רצון המת לעתיד שטרם נולד.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
