
היוצר והעיתונאי שאול ביבי "חוזר" לשכונת התקווה באמצעות סדרת סיורים חדשה המתוכננת לקבוצות בכל נקודות החן המשלבות היסטוריה לאומית ועירונית, סיפורים אישיים של מסעדנים וירקנים לצד אגדות פשע מהעבר, בשילוב מפגשים עם אנשי השכונה וגם קולינריה כמובן, תחת הכותרת "100 שנות תקווה".
שאול ביבי, בן 55 כיום, גדל בשכונת התקווה והיה לעיתונאי מוערך המזוהה עם המאבק לשוויון זכויות של המזרחיים בישראל. בשנות השמונים הוא כתב על "הפצע" הזה לעיתון "חדשות" המיתולוגי, הופיע איתו בערוץ "בריזה" שהנחיל ז'אנר ונעלם מחיינו. כוכבו דרך בתקופת הזוהר של המקומונים בשנות התשעים כבעל טור פופולרי על קבוצת הכדורגל בני יהודה בעיתון "העיר", במקביל לכתבות צבע מרחבי תל אביב – חינוך וחברה, חיי לילה, מועדונים, מוזיקת טראנס והקשר שלה לאקסטזי.
עם דעיכת המקומונים, והעיתונות המודפסת בכלל, ביבי החל ליצור תכנים טלוויזיונים, בין היתר את הסרט "צבעים של שנאה", על הגזענות בכדורגל הישראלי ותופעת "לה פאמיליה" (2016). קבוצת האוהדים האלימה הזו של בית"ר ירושלים הפכה מאז למודל לאומי של גזענות, ונטלה חלק מרכזי במאבק התגובה האלים נגד ערבים בכל הארץ, אבל גם במעשי הלינץ' המכוערים, במהומות חודש מאי 2021.
בילדותו בשכונה חווה ביבי אירועים היסטוריים מהסוג הזה שנצרבו בתודעה הישראלית. בעברית רהוטה והמון נשמה הוא מספר בסיור על "החראקות", הפנתרים השחורים, תחנות הסמים, העסקים של עמוס מסיקה ויחזקאל אסלן, עלייתו של הזמר אבנר גדסי, הזכייה הראשונה של בני יהודה בגביע המדינה, מלחמת המפרץ בה הוא כמעט נהרג מפגיעת טיל.

את הסיור פותח ביבי בבית דני, המתנ"ס השכונתי הצמוד לאצטדיון הישן של בני יהודה, שני מוקדי הגאווה של השכונה, בין אהוד בן טובים וניקולאי קודריצקי לבין עופרה חזה.
שכונת התקווה קמה בתחילת שנות ה-30 במקביל להקמה של יד אליהו, המפ"איניקית דאז. בהשראת האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי ועל פי מודל ברית הבריונים של הרביזיוניסטים, בני עדות המזרח אשר חשו מודרים קנו אדמות בפרדסים דרומית ליד אליהו וצפונית לכפר הערבי סלמה – לימים הפך לכפר שלם.
יוצאי עיראק ויוצאי תימן הקימו במשותף את השכונה, אומר ביבי, על בסיס בתים צמודי קרקע בניגוד לשיכוני הרכבת ובנייני הבאהאוז שהביאו לתל אביב האשכנזים ממזרח אירופה ומערבה. ביבי מספר בסיור על בורסת הזהב ברחוב האצ"ל בשנות החמישים, שעשה הסבה למסעדות ומועדונים בשנות השישים.

פרק מיוחד בסיור מוקדש להזנחה ולצפיפות שגרמו לפריחת הפשע בשכונה, בשיתוף פעולה עם רחוב המסגר הסמוך, שהיה פעם מחסן אחד גדול של סחורות גנובות ומוברחות. הצפיפות הרבה בשוק וברחובות המרכזיים של השכונה היו כר נרחב גם לגנבים וכייסים. ההרואין שנכנס לאופנה בשנות השבעים היכה ללא רחם בצעירים, והיה הבסיס לצמיחה של ארגוני הפשע הגדולים. מצד אחד מכרו סמים ומצד שני פתחו את המסעדות הנוצצות גדולות – יחזקאל אסלן מ"שיפודי התקווה" שנרצח בשנת 1993 אחרי שכבר הפך לבוס הגדול של תל אביב כולה. במקביל פרח גם יהודה אווזי, שהקים את רשת מסעדות אווזי בכל הארץ. אגב, מספר ביבי, אותו אסלן התגייס בתחילת שנות התשעים לפנות את כל תחנות הסמים והכייסים מהרחובות המרכזיים במבצע שהפך לשם דבר.
לצד מוקדי הפשע מהעבר (בוקי נאה כבר לא לבד), ביבי מפגיש את חברי הקבוצה עם אנשים ססגוניים שמהווים חלק מרכזי בשכונה עד היום הזה. למשל, אתנחתא קולינרית עם גד צברי שהיה אלוף ישראל בהיאבקות, ספורטאי אולימפי אשר שרד את הטבח בכפר האולימפי במינכן 1972 והיום הוא בעל פאב מסעדה ויקב בוטיק המייצר יין וברנדי. הסיור עובר גם אצל דוד חביב בשוק, שמספר מהבטן את סיפורו האישי כצרכן סמים לשעבר שנגמל והצליח לפתוח את מסעדת הקובה "דודו חביב", אחת המסעדות היחודיות בשכונה כיום.

ביבי אוהב לכתוב ולדבר פוליטיקה, הוא זוקף את שיקום שכונת התקווה בשנות השמונים לפרויקט שיקום שכונות שהוביל ראש הממשלה דאז מנחם בגין, ולגל העליה ממדינות חבר העמים שהביא לשכונה תנופה כלכלית וחברתית בצבע חדש. פרויקט הקרוב אל ליבו הוא בית הספר למשחק הנחשב והיוקרתי של יורם לוינשטיין בסמטה הצמודה לשוק התקווה, שבזכותו החלו להסתובב בשכונה סטודנטים צעירים אשר גם מתגוררים בה, ועל גג המעונות שלהם ביבי מספר לקבוצה את סיפורו כילד שגדל בשכונה.









