הגיעה העת לשנות מסלול מבחינת השימוש בחוק איסור הלבנת הון לצורך תפיסת רכוש.
היישום של החוק שאומץ בארץ בעקבות אירועי 11 לספטמבר בארה"ב וגל הטרור העולמי נראה בעייתי למדי בתחום הפלילי כלכלי, על אחת כמה וכמה בימים בהם קולות המלחמה רועמים. ברקע ניתן להבחין בכסף שנתפס אצל פעילי חמאס בכל העולם ובכל הפלטפורמות האפשריות, שם באופן ברור מדובר בכספי טרור אשר חשוב לשים עליהם יד. לעומת זאת בתיקים כלכליים שאני מלווה אני מזהה בעיתיות בשיוך עבירות מקור לעבירה של הלבנת הון, כנדרש בחוק, ועולה בי התהייה האם זו היתה כוונת המחוקק מלכתחילה.
למשל, האם ראוי לתפוס במסגרת צווים זמניים רכב של אישה המזוהה עם החשוד שעל הפרק, אבל היא עצמה לא נחקרה כחשודה, והרכב הצנוע שלה משולם מחשבון אישי שלה ומעבודתה כמורה?
האם האינטרס העומד בבסיס התפיסה לפני חילוט, להקפיא מצב על מנת לאפשר בעתיד חילוט רכוש, מצדיק פגיעה רצינית כל כך בזכות יסוד קניינית של מי שאיננה חשודה? האם מוצדק לתפוס את רכבה ולשלול ממנה את היכולת להתנייד יחד עם ילדיה שהם פעוטות, רק משום שהחשוד הוא בן זוגה? או אביה? או אחיה?
האם אין זה מרחיק לכת ליישם במקרים כאלה את החילוט בשווי?
בתי המשפט צריכים להקשות על המשטרה והפרקליטות, לדרוש שיסבירו תפיסות של רכוש אשר לא שימש לביצוע עבירה לכאורה. לא פעם מי שמחזיק ברכוש עדיין נושא בנטל התשלום לחברת המימון, והוא עצמו אינו נחשד בביצוע עבירות.
ובכלל, מעבר לאשה ובני המשפחה, היכן עובר הקו האדום, שחריגה ממנו יכולה לגרום לפגיעה קשה ולהפר את האיזון בין זכויות יסוד, גם של חשודים בביצוע עבירות כלכליות. האם נכון לתפוס רכב שנרכש במימון מלא, על מנת לחלטו בעתיד, אם וכאשר יורשע החשוד בביצוע עבירה?
מטרת החילוט בין היתר היא "להוציא את בלעו של הגזלן מפיו", על מנת שלא ייצא נשכר מעבירות שביצע, מטרת הצווים הזמניים הינה לאפשר את חילוט הרכוש אם יורשע החשוד שהפך לנאשם.
ניקח לדוגמא רכב פרטי שנתפס על ידי המשטרה. מרגע התפיסה היא צריכה לשמור על ערכו של הרכב על מנת שתוכל להיפרע ממנו בעתיד. בפרקטיקה, כפי שיצא לי לראות לאחרונה, לא רק שהרכב אינו שומר על ערכו, הרכב אינו מטופל אפילו ברמה הבסיסית של התנעה יומית, והמשטרה גם משלמת עבור אחסנתו במגרשי חניה שלה או פרטיים.
בקשות של חשודים למכירת הרכב אינן זוכות להתייחסות ובאין עורך דין שמקדיש לכך פלח זמן ניכר, בעלות כמובן, הסיכוי שהרכב ישמור על ערכו הינו אפסי.
מה בדבר חשיבה כלכלית, האם לא צריך לעשות חישוב עלות תועלת? האם תפיסה של רכוש באופן גורף אינה גורמת לנזק שעולה על התועלת?
האם ערכו של הרכב שנתפס לנושה, מובטח? משתלם? האם התפיסה של המדינה תאפשר בכלל סכום כלשהו לחילוט מהמכירה?
במקרים רבים התשובה היא לא!
אם כך, כדאי להפסיק עם הנוהל הנפסד של תפיסה "מכל הבא ליד" בתחילת כל הליך פלילי, לעצור את הנוהל ולבצע בקרה פנימית על ההליכים דורסניים מסוג זה אשר מותירים את מי שנחשד בעבירות פליליות ללא רכב וחשבונות בנק, ולמעשה, ללא יכולת ראויה להתגונן מול המדינה.
יש כרסום רב בין רכוש שנועד לחילוט לבין הרכוש שבסופו של דבר מחולט. לא תמיד הפרסומים הפומפוזים וצילומי דוברות של מכוניות יוקרה מבהיקות במגרשי החניה של הימ"ר האזורי או להב 433, מסתיימים בהכנסות של מיליונים לאוצר המדינה, במרבית המקרים מתקבלים בסוף פרוטות או שנשלחים מכתבים "לסור למגרשנו לקחת את רכבך".
דרושה מחשבה נוספת באג'נדה הכלכלית הזו של מערכת אכיפת החוק. המדינה תופסת רכוש ונכסים, כרטיסי אשראי וחשבונות בנק, באמצעים הדרקוניים שמספק לה חוק איסור הלבנת הון, אבל היא גם פוגעת אז ביכולת של חשוד להוכיח את חפותו כפי שנקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אביו הרוחני של חוק יסוד: חופש הקניין.
מטרת המחוקק היתה לאזן בין כלל החוקים, ועל כן תפיסת רכוש בשלבים ראשוניים לפני חילוט בשלב הסופי של כל תיק, צריך שתהיה מידתית, השימוש בחוק איסור הלבנת הון ובאמצעיו חייב להיעשות במשורה ותחת פיקוח מחמיר של בית המשפט – כפי שקבע למשל בית משפט העליון בסוגיית העגילים שחוקרי להב 433 תפסו מהגברת אלוביץ' בתיקי נתניהו.
