"כל הרעיון לסדרה 'סוף אישה' התחיל בבית קפה עם חבר יהודי. שנינו קיבלנו פושים מ-Ynet שאישה נרצחה בלוד. ואז החבר שואל אותי: 'תגיד, מה יהיה עם העולם העברייני הזה שלא מפסיקים לרצוח אנשים?' אז אמרתי לו: 'בד"כ, כשנשים נרצחות, הן לא נרצחות על רקע עברייני. אישה ערביה נרצחת נטו על רקע היותה אישה, בגלל שהיא מוחלשת".
כך מוחי הייב (31), יוצר ובמאי "סוף אישה – הסיפורים מאחורי רצח נשים בחברה הערבית: סדרת דוקו חלוצית, פורצת דרך ומדהימה בעוצמתה, המשודרת במכאן 33: ערוץ הטלוויזיה של תאגיד השידור הישראלי שמיועד למגזר הערבי.
הסדרה משחזרת את הסיפורים שמאחורי רצח חמש נשים בחברה הערבית, הפעם בעזרת טכנולוגיית בינה מלאכותית שמחזירה לכל אחת מהן שם, פנים וקול. כך היא שופכת אור על המציאות הכואבת שמסתתרת מאחורי הסטטיסטיקה ומעניקה לנרצחות אנושיות, חיים ותקווה שנגדעו.
בכל פרק נחשפים הרגעים האחרונים בחייה של אחת מהנשים, דרך שילוב בין עדויות בני משפחה וחברים, חומרים ארכיוניים, מומחים ושחזורים דרמטיים.
הייב, בדואי שנולד וגדל בשפרעם, מתגורר כיום בירושלים עם אשתו ושתי בנותיו. ברזומה המרשים שלו: עורך ובמאי תוכנית התחקירים "זמן אמת" בכאן 11, יוצר הפורמט של "מהצד השני" בהנחיית גיא זוהר, במאי עריכות בתוכנית הריאליטי "בואו לאכול איתי" ועוד.
לפני שהגיע לתאגיד השידור, עבד בחדשות ערוץ 2 ו-10, לפני שהפכו לקשת 12 ורשת 13.
"לרצוח נשים בחברה הערבית זה תמיד תחת כל מיני שמות פנטסטיים כמו כבוד המשפחה, או בגלל שהיא מבקשת להתגרש, אז זאת סיבה מספיק טובה לרצוח אותה", מרחיב הייב על לידתו של הרעיון לסדרה, שעולה לאוויר לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים שצויין השבוע.
עשינו את הפרק הרביעי על שרית אחמד שקור, נערה דרוזית בת 18, שההורים שלה רצחו אותה נטו בגלל נטיותיה הלסביות.
כל העוול של סמיה עמאש, גיבורת הפרק השלישי, היה נטו בגלל שהיא ביקשה להתגרש.
"אז הרגשתי מחויבות. אנחנו נכנסים לשטף של פושים חדשותיים כל יום. אתה לא מספיק לזכור את שם הנרצחת, עד שאתה מקבל עוד פוש על נרצחת אחרת. זה הפך להיות הרגל ולצערי הרב איבדנו כל צלם אנוש. אתה קורא סטטיסטיקות, עובר על שמות ולא מבין איזה חיים נגדעו מאחורי הפושים האלה.
"מי הנרצחות האלה? מה הן היו? למה הן נרצחו? ואיזה סיבות הביאו לרצח שלהן? מפה נולד הרעיון לעשות ספוט על זה ולהבין שיש פה עולם שלם שחשוב לחשוף".
איומים מאנשים עם אקדחים
לפני שנה שידרו במכאן 33 את הפרק על רבאב אבו סיאם באופן חריג, אבל לא המשיכו לשדר את שאר פרקי הסדרה. "לא קיבלתי איומים ישירים, אבל היו מסרים כאלה", חושף הייב. "באותה תקופה קולגה שלי עשה את הסרט "זהות מורכבת" (هوية مركّبة) למכאן 33, על שלושה אנשים ששינו את דתם. אחת מתוך שלוש הנשים בסרט היתה בדואית מהצפון שהתגיירה, הפכה ליהודייה וניתקה כל קשר עם משפחתה.
"מתברר שהמשפחה שלה זאת משפחת פשע גדולה בצפון והם שלחו לבמאי אנשים עם אקדחים שאיימו עליו שאם הסרט הזה ישודר, הוא יחוסל. אז לא שידרו את הסרט ובערוץ החליטו לצלם דמות אחרת, במקום האישה הבדואית ושילבו אותה בסרט. זאת הייתה תקופה ממש ממש חמה.
"אני אמרתי שאני לא מעורב בסדרה 'סוף אישה'. שידרנו את הפרק על רבאב אבו סיאם בלי הקרדיטים, כדי שאף אחד לא יקרא איזה שמות יש ברולר".
הפעלתם צנזורה עצמית?
"תשמע, אנחנו חיים את המציאות. אנחנו חיים בשטח ויש פה בלגן אחד גדול עם האלימות שמשתוללת בלי הכרה בחברה הערבית. לצערי, המשטרה והממשלה לא עושות את שלהן, במיוחד עם שר כמו בן גביר. אז אתה חייב לצנזר את עצמך בשביל שלא תיפגע. אתה לא יכול להיות גיבור אחד גדול ולמות יום למחרת".
קבלת איומים על הפרק ששידרתם על רבאב אבו סיאם?
"אמינה אבו סיאם, אמה של רבאב שמתראיינת בסרט, קיבלה טלפון אחרי שידור הפרומו – שבוע לפני שידור הפרק – שבו איימו עליה שאם הפרק הזה ישודר, היא וכל מי שעבד על הסרט יקבלו את אותו גורל של הבת שלה.
"היה פחד אם לשדר או לא והאמא אמרה למאיימים שאין לה מה להפסיד, היא כבר הפסידה הכל והיא רוצה לשדר את הסרט. אז שידרנו את זה בלי קרדיטים, כדי שאף אחד לא ידע מי באמת עבד על הסרט הזה. אחרי ששידרנו לא קבלנו איומים, כי הם לא ידעו למי לפנות. גם האיומים על אמינה אבו סיאם לא התממשו. לשמחתי היא עדיין חיה.
"בפרק הזה אנחנו מזכירים שהיתה הדלפה מתוך המשטרה לחולייה שביצעה את הרצח, שרבאב נמצאת בבית הוריה בחצר – כי היא הייתה בדירת מסתור – והשוטרת שהדליפה לבחור שניהל את חוליית הרצח נחקרה במח"ש והודחה מתפקידה, אחרי שהתברר שהיה לה רומן עם העבריין הזה".
לא מתסכל שאין לך קרדיט על סדרה שיצרת?
"זה מאד מתסכל. בשידור בטלוויזיה לא שמתי את הקרדיט שלי, אבל הסדרה מועמדת עכשיו לפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר לשנת 2025 מטעם הפורום הדוקומנטרי ושם, ציינתי את השם שלי. אני מניח שהעולם העברייני עוד לא הגיע לשם".
העובדה שהקרדיטים של יוצרי "סוף אישה" לא על הרולר, זה חלק משלטון הפחד.
"נכון. זה נטו צנזורה עצמית בשביל להגן על החיים שלך. בשנה האחרונה נרצחו, נכון לאתמול (27 בנובמבר), 23 נשים בחברה הערבית. בכל שנות קיום המדינה נרצחו קרוב ל-280 נשים".
מדוע בחרת דווקא בחמשת הסיפורים בסדרה, מתוך אינספור מקרי רצח של נשים ערביות?
"ראשית, אלה משפחות שהסכימו להתראיין. לא כל משפחה הסכימה. הרבה משפחות שפנינו אליהן, עדיין מפחדות שברגע שהן יציפו את הסיפורים, הן שוב יקבלו איומים ועוד מישהו יירצח במשפחה. סיבה שניה: הסיפורים נבחרו לפי הרקעים שלהם.
סמיה עמאש (פרק 3), לדוגמה, נרצחה רק בגלל שהיא ביקשה להתגרש. שרית אחמד שקור (פרק 4) נרצחה בגלל שהיא החליטה להיות לסבית. המורה שריפה אבו מועמר מרמלה (פרק 2) נרצחה בגלל כדור טועה שנורה בסכסוך עברייני בשכונה. לרוע מזלה, היא בדיוק עמדה במטבח להכין בקבוק חלב לתינוק שלה וקיבלה שני כדורים. היה הייתה מורה לתפארת שנרצחה בגלל הנשק החופשי והאלימות בחברה הערבית.
"רבאב אבו סיאם (פרק 5) נרצחה בגלל שהמשטרה לא הצליחה להגן עליה. כל העולם ואשתו ידעו שהיא מאוימת על ידי בעלה, היא עברה שני ניסיונות חיסול, הלכה למקלט וגם במקלט הייתה מאוימת ואז עזבה לדירת מסתור. כל מי שהיה יכול לעזור לה, לא עזר לה באמת. גם הרווחה, גם המשטרה, גם הארגונים החברתיים.
והפרק על בראאה מסארווה (פרק 1) – בעלה רצח אותה עם שני ילדיה על רקע מחלה נפשית שממנה סבל".
בעיה מוסרית כבדת משקל
"שום ערוץ מסחרי לא היה מפיק סדרה כזאת. למזלי, יש לנו תאגיד שידור ציבורי שכן מתעניין ותומך ברעיונות כאלה", מפרגן הייב לתאגיד השידור שהרים את הכפפה והלך אתו יד ביד לאורך כל הדרך.
"התאגיד נתן גיבוי מלא והיה מאד סובלני", מספר הייב. "זאת הפקה שנמשכה ארבע וחצי שנים. היו המון קשיים בדרך. היו שלושה סיפורים של משפחות שהתחלנו לצלם ואז הם קיבלו איומים והפסקנו את הצילומים ועברנו למשפחות אחרות. בזמן הזה היו גם שתי מלחמות (מלחמת ה-7 באוקטובר ומלחמת 12 הימים באיראן) והתאגיד היה מאד סובלני, הבין את המצב, שיחרר והבין את החשיבות של הסדרה".
"אני הייתי קרוב מאד לעזוב את הפרויקט הזה", משתף הייב. "זה פרויקט שיש לך בו מטען רגשי ונפשי ואתה משלם על זה את המחיר כיוצר. הייתי קורא את כל התחקיר על מקרה הרצח ואז הולך ויושב מול אימא או בעל שמתפרקים מולך במשך שלוש שעות ראיון. אחרי זה אתה לוקח את כל המטען הרגשי הזה אתך, הולך לחדר עריכה ושומע את זה בלוּפִּים. זה מעמיס עליך רגשית.
"גם כל תהליך ה-AI, של שחזור הקולות והפנים – זה משהו. פתאום יש לך את הקול של הנרצחת, שנלקח מדגימות קול שלה ויש לך את האחריות לספר את הסיפור שלה, כאילו זאת היא; ומן הסתם אתה חי את התחושות והרגשות שהיו לה לפני הרצח.
"החזון שלי בהתחלה היה לשחזר גם את הפנים שלה עם הקול ולהפוך אותה למרואיינת בתור נרצחת. וזה הצליח לי, אתה לא מרגיש שזה AI", פורש הייב את חזונו הקולנועי. "אבל נוצרה בעיה מוסרית כבדה מאד: מה עושים עם הילדים של רבאב אבו סיאם, שנרצחה כשהילדים שלה היו בני שנתיים, שלוש וארבע, שעכשיו, אחרי שלוש שנים שהם לא ראו ולא שמעו את אימא שלהם, יראו אותה מדברת בטלוויזיה? ואז הילד ישאל: למה אימא מדברת בטלוויזיה ולא מדברת אתי?".
לא הרגשת, לפני שהתחלת לעשות את הסדרה, שאתה נכנס לשדה מוקשים?
"אי אפשר להיות מטומטם. כשאתה נכנס לדבר כזה, אתה מבין את גודל האירוע. אבל מה שדרבן אותי לעשות את זה ומה שחיזק אותי זאת האחריות. אני חושב שלכל אדם בתפקיד שלו, מוטלת אחריות כלפי החברה שלו וכלפי הסובבים אותו ואני הייתי מוכן לקחת את האחריות הזאת.
"לא חשבתי אחרת, אולי בגלל שאני עדיין צעיר ולא מבין באמת מהן ההשלכות שיש לזה. או אולי בגלל שאני סתם אידיוט שרואה בקולנוע כלי לשינוי חברתי. אני לא תמים, אני יודע שזה פרויקט קשה, מה עוד שזה גזל ממני כוחות ואנרגיות וזה פרויקט שגרם לי להיות קירח. איבדתי את כל השערות בגלל הפרויקט הזה.
"בארבע שנים הקרחתי כמו אני לא יודע מה. עשיתי את הפרויקט הזה כי די אחי, אנחנו במצב גרוע. ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך המציאות שאני חי בה".
כמו שזה נראה עכשיו, השינוי לא ממש נראה באופק.
"השינוי לא בא ביום ולילה וממני לבד. אני חושב שמה שעשיתי פותח את הראש לאנשים אחרים בכל מיני תפקידים. מספיק לי שאישה אחת תצפה באחד הפרקים ותבין שהיא במצב מסוכן, שהיא צריכה להתרחק ממערכת יחסים אלימה. אם זה יקרה, עשיתי את שלי. הצלתי בן אדם".
לפרק את "כבוד המשפחה"
יש בסדרה אצבע מאשימה כלפי אוזלת היד והרשלנות של רשויות אכיפת החוק. האם אתם מאשימים גם את עצמכם ברציחות האלה?
"כן. אם ראית את הפרק על סמיה עמאש, ראית שהאצבע המאשימה מופנית כלפי האימא, עריפה חמיס מוסא, שאומרת שהיא לוקחת על עצמה אחריות על הרצח הזה, כי היא הכריחה אותה להישאר במערכת היחסים הזאת. היא לא רצתה שבתה תהיה גרושה.
"יש כאן סוג של ביקורת עצמית יוצאת דופן. הבאתי לפרק הזה את נאילה עווד מעמותת 'נשים נגד אלימות', שאומרת בפירוש שאישה גרושה זאת לא בושה וזה לא כתם. יש גם את הפרק על שרית אחמד שקור, שרצחו אותה אך ורק בגלל נטיותיה המיניות. אנחנו מפרקים לגמרי את המושג שנקרא 'כבוד המשפחה' ואומרים שאין שום כבוד ברצח. יש המון ביקורת עצמית.
"בפרק על סמיה עמאש, שבו המשטרה פיענחה את הרצח, אנחנו בהחלט נותנים קרדיט למשטרה. בפרק על רבאב אבו סיאם, אנחנו בהחלט מאשימים את המשטרה. אנחנו לא מנסים לקחת שום צד. אנחנו לא מנסים להתייפייף ולא מנסים לייפייף את המציאות. יש פה מצב עגום מאד.
"חלק גדול מאד בגלל הרשלנות של הרשויות, וחלק לא קטן בגלל התפקיד שלנו בחברה, בגלל שאנחנו לא עושים אותו כמו שצריך".
הסדרה מציגה מצג מאד קודר ופסימי. לאן לפי דעתך זה הולך מכאן?
"אני בן אדם שמסרב להיות פסימי ולוקח את האופטימיות כדרך חיים. אני לא חושב שיש לי דרך אחרת, אחרת נתקע בתור בור וזה יהיה כמו החור השחור, שאין לך איך להיכנס ואיך לצאת ואתה לא יכול לראות כלום.
"בדיוק כמו שמסתכלים על כל קונפליקט שקורה ועל כל קושי שקורה לנו בחיים. אני בן אדם שבוחר בצד האופטימי, בוחר להיות אקטיביסט ולעשות מה שאני יכול לעשות כדי לשנות את המציאות העגומה הזאת. אני חושב שתפקידו ואחריותו של כל פרט בחברה לתרום לפתרון הדבר המגעיל הזה. השינוי מתחיל, דבר ראשון, בתוכנו כחברה ואז זה יוצא החוצה".
אתה לא רואה שחורות?
"אני לא אהבל. אני רואה שחורות, אבל אני אומר שזה מצב שצריך לשנות אותו, חייבים לשנות אותו ואנחנו נצליח לשנות אותו. אם אנחנו לא נשתלט על זה, זה ישתלט עלינו וזה יוביל אותנו לתהום".
אתה לא חושב שאנחנו כבר בתוך תהום?
"יש דרגות לתהום. כשיש לך סתימה בשירותים, אתה צריך להביא פומפה, להוציא את כל החרא ואז זה חוזר לעבוד. אנחנו עכשיו בשלב שאנחנו מוציאים את כל החרא. ואם מפה, אמן ואמן, הממשלה הזאת תתחלף ותהיה כאן ממשלה שבאמת תדאג לאזרחים הערבים, ואנחנו, כחברה ערבית, נסיק את המסקנות ונבין את מה שצריך לתקן בנו ולהבין איזה דברים אנחנו צריכים לקבל, הכול יהיה פשוט וטוב.
"אני מחפש מכל התהום הזאת למצוא את האור בקצה המנהרה, אחרת כולנו נקרוס ולא תהיה לנו סיבה לקום למחרת".
השאלה אם לא עברנו כבר את נקודת האל-חזור?
"אנחנו במצב חרבנה לגמרי. אין ספק. במצב מתוקן לא היינו מנהלים את השיחה הזאת על סדרה כזאת. אבל אני מאמין שכן, אפשר לשנות משהו כדי שיהיה כאן יותר טוב".
"סוף אישה" – הסיפורים מאחורי רצח נשים בחברה הערבית.
שפה: ערבית עם כתוביות בעברית
יוצר ובמאי: מוחי הייב.
עורכת: נטע קידר-ברגר.
ימי שני, 20:10, מכאן 33.
