צ'סטרפילד, וירג'יניה. 21 מרס 1998.
רון ואיווה ברדלי ושני ילדיהם איימי ובראד יוצאים מביתם לשיט תענוגות באיים הקריביים ב"רפסודי אוף דה סיז", אחת מספינות התענוגות הגדולות והמפוארות באותה תקופה בעולם. אפילו "טיטניק" קטנה עליה.
"אשתי ואני עובדים כסוכני ביטוח ב'אילינוי מיוצ'ואל אינשורנס קומפני'" מספר רון ברדלי, אבי המשפחה. "החברה היתה מארגנת תחרויות כל שנה ובאותה שנה זכינו בהפלגה. כשהבנו שאנחנו יכולים להביא אתנו את איימי ובראד, לא היה גבול לשמחתנו".
"הייתי מנהל שיט ב'רויאל קריביאן' במשך 20 שנה, והייתי מנהל השיט ב'רפסודי אוף דה סיז'. אלה היו חיים נפלאים", מספר קירק דטוויילר, מנהל השיט. "אני זוכר את הקרוז הזה מצוין. יצאנו להפלגה של שבעה ימים מסן חואן, עברנו בארובה, קורסאו, סנט מרטן, סנט תומאס. זה היה מסלול השיט".
"עצרנו בסן חואן", ממשיך רון ברדלי לגולל את הסיפור לאחור. "איימי קנתה כמה גלויות והצטיידנו ב-12 גלילי פילם, כי איימי צילמה תמונות כדי להשתתף בתחרויות צילום. למחרת היינו בים. המים היו צלולים בדיוק כמו בטלוויזיה.
"ואז ביום השלישי עצרנו באי ארובה. אני זוכר ששכרנו רכב, הלכנו לאיבוד במדבר ונצרבנו בשמש. דיברנו על מה נעשה למחרת בקורסאו. באותו ערב התארגנו לארוחת ערב לקראת הערב החגיגי של ההפלגה. הצלם אמר שהוא רוצה לצלם את איימי. אחרי שהוא צילם אותה הוא אמר, עכשיו אני רוצה לצלם אותך עם החבר שלך. איימי צחקה, כי זה היה בראד, אחיה הקטן.
"בארוחת הערב צוות המלצרים גילה יחס מיוחד כלפי איימי ודי פלרטט איתה. היא היתה עטופה במעין הילה מגנטית קסומה, וכשהיא נכנסה לארוחת הערב, כולם הבחינו בה".
"חזרנו לחדר, הסרנו את הבגדים הרשמיים ועלינו לסיפון הבריכה", משחזר בראד ברדלי. "מסיבת הבריכה התחילה ב-22:00. קראו לזה 'ריקודים תחת הכוכבים'. התקיימה תחרות לימבו, שאיכשהו ניצחתי בה ואת הכתר שזכיתי שמתי על ראשה של איימי".
"בשלב הזה אייווה ואני כבר היינו עייפים מאד", משחזר רון ברדלי. "אז אמרנו לאיימי ובראד שאנחנו הולכים לישון. אייווה אמרה לאיימי 'אני אוהבת אותך'. 'גם אני אוהבת אותך אימא', השיבה איימי. היא אמרה 'נתראה בבוקר' ואמרתי לה 'או.קיי'".
"עליתי עם איימי לרחבת הדיסקו, כי זה היה המקום היחיד שנותר פתוח", ממשיך בראד בשחזור. "אבל עדיין לא היינו מוכנים ללכת לישון. שתינו, האזנו למוזיקה ומאד נהננו ביחד. יצאתי מהמועדון וסימנתי לאיימי, שהיתה במפלס העליון בעמדת התקליטן, 'אני אהיה בחוץ'. יצאתי להסתובב בסיפון העליון כחצי שעה וחזרתי לחדר שכולנו חלקנו.
"ההורים שלי כבר ישנו, אז יצאתי למרפסת. אחרי חמש דקות איימי חזרה לחדר. סיימנו את המשקאות, ופשוט ישבנו ודיברנו על מה נעשה למחרת. היא ציינה שמישהו שהיא רקדה ודיברה אתו ניסה להתחיל איתה פיזית. זה היה אליסטר דגלאס, הקרוי 'ילו' (צהוב, א.ש), נגן הבס של הלהקה שניגנה על סיפון הבריכה. היא לא עשתה מזה עניין. בשלב הזה שנינו היינו שתויים לא במידה קיצונית. הרגשתי שהגיע הזמן לישון. היא אמרה: 'אני לא מרגישה טוב כל כך, אז אני אשב כאן עם כל האוויר הצח והרוח'. אמרתי לה שאני אוהב אותה, נתראה מחר, סגרתי את דלת הזכוכית מאחוריי והלכתי לישון".
"כשפתחתי את העיניים היא לא היתה שם"
"אני זוכר שהתעוררתי בסביבות חמש וחצי בבוקר", ממשיך רון ברדלי לשחזר ברטט, מתאמץ לא לפרוץ בבכי, "בראד נכנס והלך לישון, אבל לא ראיתי את איימי, אז וידאתי שאיימי בסדר וראיתי את כפות הרגליים שלה על הכיסא נוח במרפסת. אז אמרתי, טוב, היא בסדר.
"בסביבות עשרה לשש או בשש, משהו העיר אותי שוב. לא יודע מה זה היה, אבל כשפתחתי את העיניים, הסתכלתי החוצה שוב והיא לא היתה שם. דלת המרפסת היתה פתוחה במרווח של 30 עד 35 ס"מ. שמתי לב שהסיגריות שלה לא היו שם, והחולצה שהיא לבשה באותו לילה היתה מונחת על הכיסא בחדר".
"הדבר הראשון שחשבתי הוא שהיא החליפה בגדים ועלתה למעלה. היא בטח התעוררה, יצאה מהחדר לשתות קפה ולצלם תמונות, כי התקרבנו לנמל. ואז יצאתי מהחדר. חשבתי שאם אצא בעצמי ואתן להם לישון, אוכל למצוא את איימי תוך כמה דקות ואז הכל יסתדר. אבל כשלא מצאתי אותה, חזרתי לחדר ואמרתי לאייווה: 'אני לא מוצא את איימי'".
"אחד מאנשי הצוות שלי בא אליי ואמר: 'יש פה הורים בדלפק והם חוששים מאד לשלום הבת שלהם', משחזר ברנט האנטר, מנהל קשרי אורחים של ספינת התענוגות. "הגעתי לדלפק ושוחחתי עם מר וגברת ברדלי. הם היו מאוד מודאגים ותקיפים ושאלו מה אנחנו יכולים לעשות. הם ביקשו שנכריז עליה בכריזה כללית באונייה. הסברתי להם יפה שלא נוכל להוציא כריזה בשבע בבוקר, כי זה עלול להיחשב כהטרדה מבחינת שאר האורחים שלנו. אמרתי להם: 'נשמע שביצעתם חיפוש מקיף. תמשיכו לחפש, ואם לא תמצאו את בתכם תוך חצי שעה, תחזרו, אני אהיה כאן ואזעיק את קצין הביטחון'".
"בספינה היו עשרה סיפונים, והיא היתה באורך 300 מטרים. איימי היתה יכולה להיות בכל מקום", משחזר רון ברדלי את תחושת חוסר האונים.
"ביקשנו מהם: אל תיתנו לאנשים לרדת מהאונייה עד שנמצא אותה", משחזרת איווה ברדלי בקול בוכים. אבל ההצגה חייבת להמשך. הנימוק של דטוויילר: "לא נעצור את השיט בגלל בחורה נעדרת. זאת תקרית מצערת של משפחה אחת, אבל עדיין היו לנו 2,400 איש ששילמו המון כסף, ועד כמה שזה נשמע קר, זאת המציאות".
ואז נשמעה כריזה בכל רחבי הספינה: "איימי ברדלי מתבקשת להתייצב בדלפק ההנהלה".
ומיד אחר כך: "ברוכים הבאים לקורסאו, כבש האונייה ממוקם בסיפון מספר שתיים, שהגישה אליו דרך גרם המדרגות האחורי".
"מעולם לא הרגשנו דבר כזה לפני", משחזר רון ברדלי עם דמעות בעיניו, "אנשים המשיכו בשגרה העליזה שלהם, נהנים מהחופשה, צוחקים, בעוד שאנחנו מחפשים את הבת שלנו. זה החומר ממנו עשויים הסיוטים".
"הבת שלכם איננה על הספינה"
09:00. איימי נעדרת כבר שלוש שעות.
"אחרי שמשפחתה לא מצאה אותה, החלטנו לעשות חיפוש באונייה", משחזר דטוויילר. "אנחנו בודקים כל מגירה בכל ארון, בכל חדר. זה לוקח 45 דקות. 900 אנשי אבטחה סורקים כל סנטימטר באונייה".
ואז הרב חובל נכנס לחדר המשפחה. "חיפשנו בכל הספינה, והבת שלכם איננה על הספינה", משחזרת אייווה ברדלי את ההודעה ובוכה.
"היא כנראה קפצה או נפלה מהסיפון לים", מעלה דטיויילר השערה משלו. "זה לא נפוץ כמו שאנשים חושבים, אבל זה בהחלט אפשרי. כשלא מצאנו אותה, הרשויות בקורסאו הוזעקו מיד".
"כשדבר כזה קורה, זה מיד מגיע לטיפולי", משחזר ג'ון מנטר, מפקד כוחות המשטרה בקורסאו, "הם חשבו שהיא נפלה לים והמים אצלנו סוערים מאוד, כך שמשהו היה אמור להיסחף לחוף. זה היה החיפוש הגדול ביותר שערכנו מאז ומעולם. גזרת החיפוש היתה בין ארובה לקורסאו. הנחתים, משמר החופים של ונצואלה, חיל הים. בשל מיקום האונייה, עוצמת הרוח, זרם הים, גובה הגלים, הגופה היתה אמורה להישטף לחוף, אבל היא נעלמה לחלוטין. אפילו לא פריט לבוש. כלום.
"אם היא נפלה מהאונייה, היינו מוצאים את הגופה. היא היתה נסחפת לחוף. במים שלנו יש כרישים, אבל כריש לא יאכל אותה לגמרי. משהו, אולי רגל או יד, היו נסחפים לחוף. העניין הזה מוזר".
"חזרנו לנוהל רגיל", מגניב דטוויילר חיוכון. "היינו צריכים לבדר ולהאכיל את אלפי האורחים שלנו. החיים ממשיכים. הקרוז נמשך".
ואז הידיעה הגיעה לאמריקה בדמות ברייקינג ניוז בכל רשתות הטלוויזיה הגדולות, תחת הכותרת "תעלומה בלב הים", כשתמונתה של איימי ברדלי משודרת סימולטנית בכל בית באמריקה.
"לא יכולנו להרכיב את הפאזל"
כש"רפסודי אוף דה סיז" עגנה באי סנט תומס, ה-FBI, שהיה לו שם סניף קטן, נכנס לתמונה.
"טסנו מסנט תומאס לסנט מרטן, שם ספינות התענוגות לא מגיעות עד לנמל, אלא עוגנות בים ואז סירות קטנות נשלחות לחוף", משחזר סוכן ה-FBI ויקטור מק'ולום.
"עלינו על אחת הסירות שיצאו בחזרה לספינה, שהיתה עצומה בגודלה. זה כמו לחנות ליד האמפייר סטייט בילדינג. עלינו על האוניה ורב החובל תדרך אותנו מה שהוא ידע. היא נראתה לאחרונה בתא, על המרפסת, אז דבר ראשון רצינו לבחון את התא. החדר היה מאורגן היטב והיה קטן מאוד. היה שם מקום רק לשתי מיטות. לא היו סימני מאבק בתא, אבל לא יכולנו לקבוע בוודאות שצוות האוניה אטם אותו כנדרש בזירת פשע.
"בדקנו את המרפסת. המעקה במרפסת הוא גבוה יחסית. הגובה שלי מעל 1.80 מ' והמעקה היה גבוה למדי ביחס אליי. משם זו היתה נפילה תלולה למטה עד למים. המרפסת היתה מסודרת כך שהיו בה שני כיסאות נוח ושולחן קטן, שהיה צמוד לזכוכית של המרפסת. הנעליים של איימי היו במרפסת, מונחות בקפידה זו לצד זו ליד השולחן הקטן. אפשר לשער האם היא קפצה, אבל אין ראיות ישירות לכך".
"החדר של משפחת ברדלי נוקה עוד לפני שה-FBI עלו על לסיפון", משחזרת סוכנת ה-FBI ארין שרידן. "זה היה מצער, כי אם היו שם ראיות, לא נותר מהן דבר. ניסינו לקחת טביעת אצבעות, ניסינו לקחת סיבים מהסדינים, אבל הכול כבר נוקה. אני לא יכולה לראות שולחן שהוזז כראיה מרכזית, כי הפריטים, כמובן, הוזזו על ידי אנשי הניקיון. אז הכול נהיה קשה מאוד. העובדה המבוססת היחידה שהיתה לנו היתה השעה, 03:40, שבה נכנסה איימי לחדר. משם זה נהיה מעורפל. לא יכולנו להרכיב את הפאזל".
27 שנים פלוס חלפו מאז נעלמה איימי ברדלי ב-23 במרס 1998, ועד היום אין אפילו קצה חוט. האם נפלה? האם התאבדה? האם נרצחה? האם סוממה ונחטפה במזוודה מחוץ לספינה? האם נותרה בחיים בזהות בדויה? יש כאלה שמוכנים להישבע שראו אותה בחיים וזוכרים אפילו איפה ומתי, אבל רק משפחתה ממשיכה לחפש אחרי עקבותיה האבודים עד היום.
"כל יום. לא מידי פעם. לא כל יומיים" משחזרת אייווה הנואשת, "זו הרגשה נוראית ותחושה שאף פעם לא מרפה. אנחנו בני 72 ו-71 כעת והייתי בת 45 כשאיימי נעלמה".
"לאן נעלמה איימי ברדלי?" Amy Bradley is Missing. במאים ומפיקים: ארי מארק ופיל לוט. שלושה פרקים. נטפליקס.
