1 במאי 2010, שתיים בלילה. לונג איילנד, ניו יורק. צלצול טלפון.
"שלום, התקשרת למוקד החירום, מה שמך?".
"שאנן גילברט".
"את צריכה את המשטרה? מה קרה?".
"האנשים האלה זוממים להרוג אותי. הם יהרגו אותי, תפסיק, תפסיק. פליז. דונט".
"מה תעשי לי?".
צליל ניתוק.
כך נפתחת "נעלמות: הרוצח הסדרתי מלונג איינלד" – מיני-סדרה בסגנון פשע אמיתי החוקרת לעומק את פרשת הרוצח הסדרתי מלונג איילנד, הנחשבת לפרשת הרצח הסדרתי הגדולה ביותר בתולדות האי הגדול ביותר בארה"ב.
שיחת הטלפון ההיסטרית שהגיעה ל-911 בשתיים בלילה התניעה חקירה מאסיבית באזור אוק-ביץ', משם הגיעה השיחה. התובנה הראשונה של המשטרה, אחרי שבדקה את זהותה של שאנן גילברט, היתה שנשים בתחילת שנות ה-20 לחייהן ענו לכאורה למודעות הליווי ב"קרייגליסט" – אתר אינטרנט דרכו על פי החשד נהג הרוצח לקבוע פגישות עם קורבנותיו – ואז הן נעלמו באורח מסתורי.
המשטרה סרקה את הכביש המהיר אושן פארק-וויי העובר על קו החוף הדרומי באורך 16 ק"מ, הידוע גם בשמו חוף גילגו, בתקווה לעלות על התשובה הלונג-איילנדית ל"ג'ק המרטש", המתרוצץ ומרוצץ במרחבי מחוז סאפוק.
"הפרעה לסדר הציבורי"
"גדלתי באזור הזה", מספרת העיתונאית ג'קלין גלוצ'י. "החלק הזה בלונג איילנד היה הגן עדן שלי, יפה ושליו כל כך. זה סוריאליסטי לגמרי, כי זה המקום היחיד שחשבתי שיקרה בו משהו רע. וזה המקום היחיד שבו זה קרה. שאנן גילברט נעלמה במאי 2010 ומעולם לא שמעתי את שמה לפני כן. אבל הייתי עיתונאית ב"לונג איילנד פרס", עבדתי על כתבות על נשים מקומיות שנעדרו, אז הייתי אמורה לשמוע".
"יש התחלה לא ברורה ללילה שבו שאנן גילברט נעלמה", מספר ג'ון ריי, התובע במשפט שאנן גילברט. "שאנן יצאה מביתה בג'רזי סיטי בליל ה-30 באפריל 2010 ונסעה למנהטן להיפגש עם מייקל פאק, הנהג והחבר שלה. כשהיא נעלמה, היא עבדה כנערת ליווי ב'קרייגסליסט'. היא עבדה בשביל עצמה והיתה הבוסית של עצמה".
"באותו לילה מר ונמהר שאנן נסעה ברחבי מנהטן עם מייקל פאק", מספר העיתונאי רוברט קולקר מ"ניו יורק מגזין". "לא הלך לה טוב כל כך כשהם קיבלו שיחה מג'ו ברואר, לקוח שחי באוק ביץ' בלונג איילנד, שנמצאת 90 דקות נסיעה ממנהטן, אבל ג'ו ברואר הבטיח להם לפחות כמה שעות של בילוי עם שאנן וזה השתלם להם כלכלית".
יש הרבה מסתורין לגבי מה באמת קרה באותו לילה, וחשוב מאוד לדעת למה שאנן היתה שם ומי עשה מה כשהיא היתה שם.
היא היתה בבית של ברואר כמה שעות. ב-04:51 ג'ו ברואר נקש על זגוגית חלון מכוניתו של מייקל פאק, כדי להודיע לו ששאנן לא תעזוב, אבל מתברר ששאנן עזבה. כלומר, ברחה מביתו של ברואר.
ב-05:12 דפקה שאנן על דלתו של גאס קולטי, שכן שגר בסביבה. קולטי מספר שפתח לה את הדלת ושאנן ופאק קפצו לתוך דירתו. "אמרתי לה לשבת על הכיסא ולא לדאוג, המשטרה בדרך לכאן", מספר קולטי, "ברגע שאמרתי לה משטרה, היא ברחה בכיוון הזה (מראה בידו את הכיוון), אבל המשיכה להסתכל על הכביש והסתתרה בין המכונית לסירה בחניה. המשטרה הגיעה ועזבה וזאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה".
גם מייקל פאק ניסה למצוא אותה, אבל הרים ידיים וחזר הביתה. מאותו רגע התעלומה הגדולה היתה מדוע שאנן הייתה כל כך נסערת מלכתחילה, וכשהתקשרה למוקד החירום אמרה שמישהו ניסה להרוג אותה.
"קיבלתי טלפון לגבי המקרה", מספר סטיוארט קמרון, חוקר במשטרת סאפוק. "נסענו לאוק ביץ', דברנו עם הלקוח, ג'ו ברואר. היא לא היתה שם כשהגענו, גם לא הנהג מייקל פאק. מה שהיה למשטרה זו מין הפרעה לסדר הציבורי שהסתיימה כשהשוטרים הגיעו".
שלד שלם עטוף ביוטה
תיק שאנן גילברט היה אמור בנקודת הזמן הזו לשקוע במצולות השכחה, אלא שבדיוק כאן נכנסה לתמונה מארי גילברט, אמה של שאנן, שלא הבינה מדוע המשטרה מתעלמת ביודעין מתלונתה שבתה נעדרת. במשטרה אמרו לה: עזבי, היא יצאנית, היא תחזור, אל תדאגי. אבל מארי גילברט לא עזבה, המשיכה לדאוג והפיצה בכוחותיה הדלים להפיץ את השמועה על היעדרות בתה בתקשורת.
"איך הייתם מרגישים אם אף אחד לא היה מחפש אתכם? אמשיך להילחם עד שאצליח להחזיר את בתי לאן שהיא שייכת", הבטיחה מארי גילברט בראיון טלוויזיוני והוסיפה: "כל הזמן היו למשטרה תירוצים, אין לנו תקציב, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שעות נוספות וכו'. אבל אז הגיע דצמבר ואמרתי להם: עוד מעט חורף ושלג ואתם חייבים לחפש אותה. שמונה חודשים אחרי שהיא נעלמה, המשטרה הואילה בטובה להתחיל לחפש אותה".
"יש המון סיקור כשמורה נעדרת, או כשאימא לשלושה ילדים נעדרת, אבל מעט מאוד סיקור כשיצאנית נעדרת", מודה העיתונאית גלוצ'י. ואכן, בחודשים הראשונים היתה הרגשה שמשטרת סאפוק לא חקרה באגרסיביות את היעלמותה של שאנן באוק ביץ'.
ב-11 בדצמבר 2010, שוטרת במשטרת סאפוק שהיתה במשמרת סופשבוע קיבלה הודעה לעיתונות ובה נכתב ששרידים נמצאו ליד חוף גילגו. זה לא משהו יוצא דופן, כי הרבה פעמים מוצאים עצמות של איילים, אז היא כתבה את זה מהר, שלחה את זה לעיתונות ולא הקדישה לזה יותר מדי מחשבה.
סוף השבוע עבר וביום שני בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, השוטרת היתה במכוניתה כשהודיעו ברדיו לא לנסוע באושן פארקוויי, כי יש שם חקירה משטרתית. זה עורר בה עניין, כי יומיים לפני היא קיבלה את ההודעה לעיתונות שבה נכתב שנמצאו שרידים בדיוק באותו אזור. כשהיא הגיעה לאזור כבר היו שם כל ניידות המשטרה שאפשר היה לדמיין. בשלב הזה השוטרת כבר ידעה שלא מדובר בעצמות איילים.
המשטרה מצאה שלד שלם עטוף בבד יוטה וההנחה הראשונית היתה שהם מצאו את שאנן גילברט ובזה התיק נפתר ונסגר. אחרי שהגופה נמצאה, התקשרו לאמה, שידעה שיש לשאנן מאפיין ייחודי כמו לוחית טיטניום בלסת. כשמאפיין הזיהוי לא נמצא, המשטרה הודיעה לה מיד שזאת מישהי אחרת.
ב-13 בדצמבר, יומיים אחרי, המשטרה חזרה לערוך חיפוש ראיות באזור שבו נמצאה הגופה, ומהר מאוד גילתה שמדובר בתיק הרבה יותר גדול ממה שהם דמיינו. הם מצאו עוד שלושה שלדים שלמים בסבך השומם שליד חוף גילגו. כעת היו ארבע גופות שנמצאו במרחק 150 מ' זו מזו, קשורות בבד יוטה, באותו קטע כביש נטוש, אבל אף אחת מהן לא היתה שאנן גילברט.
המסקנה הראשונית היתה שהרצח לא נבע מתוך זעם או נקמה, אלא בצייד נשים מתוחכם שבחר להניח שם את קורבנותיו.
ב-24 בינואר 2011, שישה שבועות אחרי גילוי הגופות, ריצ'ארד דורמר, מפקד המשטרה של מחוז סאפוק, אליו הצטרף התובע המחוזי תום ספוטה, הכריזו במסיבת עיתונאים על ארבעת הגופות ששרידיהן התגלו בחוף גילגו שזוהו בוודאות:
מליסה ברת'למי, בת 24, שנראתה לאחרונה בברונקס ביולי 2009.
מייגן ווטרמן מסקרבורו, מיין, בת 22, שנראתה לאחרונה ביוני 2010 בהופוג, ניו יורק.
אמבר לין קוסטלו, בת 27, שנראתה לאחרונה בספטמבר 2010 בצפון בבילון.
מורין בריינרד-בארנס מנוריץ', קונטיקט, בת 25, שנראתה לאחרונה ביולי 2007 בניו יורק סיטי.
העיתונות, שקפצה על הסיפור כמוצאת שלל רב, הגדירה את ארבע הנרצחות כ"ארבעת הגילגו" (The Four Gilgo).
"לא היו הרבה דברים בעלי ערך זיהוי פלילי שהושארו בזירה", מספרת ג'רלדין הארט, סוכנת בכירה ביחידת ה-FBI של לונג איילנד. "יש רוצח סדרתי שזורק את הגופות באזור הזה. המשטרה עברה על כל דיווחי הנעדרים שהיו לה וניסתה לחלק אותם לקבוצות. כשהיא הבינה שאי אפשר לקשר אותן למקרים האלה והם לא מכאן, הם הגיעו למסקנה שהן כנראה הגיעו לעבוד כאן".
"היסטוריה של יצאניות נעדרות"
מהר מאוד יצא הניו יורק טיימס עם תחקיר מעמיק תחת הכותרת: "היסטוריה של יצאניות נעדרות בכל רחבי המדינה". המסקנה: רובן לא נמצאות במסד הנתונים ולכן הן לא מזוהות, מה שיוצר קושי כבד על החקירה".
רק ב-13 בדצמבר 2011, 19 חודשים אחרי שנעלמה, השוטרים חזרו לחפש בביצה הענקית באוק ביץ' ומצאו שם את שרידי גופתה של גילברט בתוך ביצה, כמה מאות מטרים מהמקום בו נראתה בפעם האחרונה.
בדיקת הגופה מטעם המשטרה קבעה כי מתה מטביעה לאחר שנפלה בטעות אל מי הביצה. מנגד, משפחתה של גילברט טענה ששיחת הטלפון למוקד החירום, העדויות מליל היעלמותה והעובדה כי גופות נוספות של נערות ליווי אותרו באזור, מצביעים בבירור על רצח.
בנוסף שכרה משפחתה של גילברט פתולוג מטעמה שבחן את הגופה. הוא טען שמצא ראיות לכך שגילברט נרצחה בחניקה. נסיבות מותה עדיין נחקרות ומוגדרות כמוות בנסיבות שאינן חד-משמעיות.
בראש החקירה עמד המפכ"ל ג'ים ברק, שתיעב יצאניות וחסם את מעורבות ה-FBI בחקירת התיק. "רציחות קלות" הוא קרא לשרשרת הרציחות של עובדות המין, כי הן באמת לא היו חשובות בעיניו ולא היו בעדיפות ראשונה. ברק, חשוב לציין, היה מעורב בעברו בתקיפת יצאניות ושימוש בקראק ובקוקאין, וכיווני החקירה שלו נפלו במשך שמונה שנים בין הכיסאות, מתוך מטרה מודעת לעכב כמה שיותר את פענוח התיק.
ב-2018 היו חילופי שלטון במשטרת סאפוק. ג'רלדין הארט, שניהלה את משרדי ה-FBI בלונג איילנד, התמנתה למפכ"לית המשטרה במקום ברק, שנכנס לארבע שנים בפנים על מעשי שחיתות, תזמור גרסאות כיסוי וחקירות לא חוקיות של גנב מכוניות, שלרוע מזלו גנב דווקא את מכוניתו של ברק וגילה שם סרטים פורנוגרפיים, צעצועי מין ועוד עזרים מחשידים שלא בדיוק תרמו לתדמיתו הציבורית של המפכ"ל.
הארט פתחה מחדש את תיק הרציחות הבלתי פתורות בגילגו ואוק-ביץ', ומעכשיו התחיל עידן חדש שבו היצאניות שנרצחו חשובות, המשפחות שלהן חשובות ונעשה כל מה שאפשר כדי לפתור את התעלומה.
אבל גם הארט וצוותה המסור, למרות מאמציהם הבלתי נלאים, המשיכו לגשש באפלה ולא הצליחו לעלות על עקבותיו של החשוד ברצח הסדרתי.
רוצח שחי חופשי 30 שנה
ב-2022 הוקם כוח משימה חדש כשלמחוז סאפוק התמנה מפכ"ל חדש, רודני הריסון, שהקים צוות משימה מיוחד לחקירת הרציחות של גילגו ביץ', שהיה מורכב מפקידי אכיפת חוק פדרליים ניו יורקים ומקומיים. הם עבדו על דיגיטציה של הראיות כדי להקל על החיפוש, ותוך פחות משישה שבועות הצליחו לעלות על עקבותיו של החשוד ברצח שבע נשים מתוך 11 שהתגלו בחוף גילגו. משהו שהחקירה הקודמת לא עשתה במשך 12 שנים.
מתברר שהתיאור הפיזי של החשוד ברצח, המתנשא לגובה שני מטרים, ותיאור מכונית השברולט הייחודית שלו, נמסרו למשטרה שנים קודם לכן, אך מעולם לא נחקרו עד שהוקם כוח המשימה החדש. בדרך לתפיסת החשוד ברצח נמצאו ראיות שקשרו אותו גם לרצח סנדרה קוסטיה ב-1993, ולרצח ג'סיקה טיילור ב-2003. כלומר, הרוצח חי 30 שנה חופשי ורק אלוהים יודע כמה אנשים הוא הרג.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו התגלו יותר מ-11 גופות, לא כולן זוהו, באזור חוף גילגו. החשוד ברצח נאשם בשבעה מתוך 11 מקרי הרצח, כולל שאנן גילברט, ששיחת הטלפון המבועתת שלה התניעה את כל החקירה.
בראיון שנערך עם ליסה גרבוס, יוצרת המיני-סדרה, היא אמרה שהיא מאוד מקווה שהסרט ייצור יותר אמפתיה לא רק לעובדות המין הנעדרות, אלא גם לכל קורבנות פשעים שנמצאים בשוליים של החברה מבחינת גזע ומעמד. "אני חושבת שמה שדוקומנטרי ועשייה קולנועית בכלל עושים, זה לאפשר לצופה ללכת בנעליים של אחרים ולקרב אותם אליהם הכי קרוב שאי פעם הם היו בחייהם. ככל שנלך יותר בנעליים של אחרים, כך נוכל להיות יותר אמפתיים כלפיהם ולהיות מחוברים בחברה", אמרה.
"נעלמות: הרוצח הסדרתי מלונג איילנד". Gone Girls: The Long Island Serial Killer.
במאית: ליסה גרבוס.
על פי ספרו של העיתונאי רוברט קולקרUnsolved American Mystery of the Gilgo Beach Serial Killer Murders.
שלושה פרקים. נטפליקס.
