פסק דין עקרוני נוסף של בג"ץ בעניין גבולות סמכותו של בית הדין הרבני ניתן אתמול וקובע חד משמעית: כאשר צדדים התגרשו והסכם הגירושין אושר בבית הדין הרבני, אין לבית הדין סמכות לדון לאחר שנים בתביעות רכושיות שמוגשות על בסיס אותו הסכם (22 יוני).
העתירה הוגשה לבג"ץ על ידי אישה שיוצגה על ידי עו"ד אברהם אטיאס נגד בתי הדין הרבני האזורי והגדול בירושלים, ונגד בעלה לשעבר. הבעל הגיש תביעות רכושיות לבית הדין הרבני, כשלוש שנים לאחר מועד הגירושין.
עתירת האישה התקבלה ונקבע כי הסמכות לדון בתביעות שהגיש הבעל לשעבר מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.
גירושין, הסכם ותביעות
הצדדים, הורים לשלושה, נישאו ב-1999 והתגרשו בשנת 2020. קודם לגט הם חתמו על הסכם "שלום בית ולחילופין גירושין" שהסדיר גם את ענייני הרכוש, לרבות זכויות בדירה משותפת, חנות ונכסים נוספים.
ההסכם אושר בבית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.
למעלה משנתיים וחצי לאחר אישור ההסכם, הבעל הגיש לבית הדין הרבני תביעה לאכיפת ההסכם, בה עתר לשמונה סעדים כספיים שונים. יומיים לאחר מכן הגיש תביעה נוספת שכללה דרישות נוספות, בין היתר שכר טרחה בגין טיפולו בהיטל השבחה.
בתגובה טענה האישה כי מדובר בתביעות רכושיות שהינן מחוץ לסמכות בית הדין, מאחר שהסכם הגירושין כבר אושר וסודר.
בית הדין הרבני האזורי דחה את טענות האישה וקבע כי יש לו סמכות לדון בתביעות.
בערעור, בית הדין הרבני הגדול אישר חלק מהסמכות אך הורה על פיצול: יש סמכות לדון במה שקשור לדירת המגורים, אך לא בסעדים נזיקיים, מזונות או שכר טרחת עורכי דין.
בשל כך, האישה עתרה לבג"ץ, בטענה שהכרעות בתי הדין עומדות בניגוד לפסיקה עקבית של בית המשפט העליון.
תם ונשלם עם אישור ההסכם
נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית – בהסכמת השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף – קיבל את העתירה במלואה וקבע כי לבית הדין הרבני אין עוד סמכות, והורה על ביטול החלטות שני בתי הדין הרבניים.
השופט עמית הבהיר: "הליך שנחתם בו הסכם גירושין שאושר בפסק דין וסיים את כל המחלוקות נחשב סגור, גם אם יישומו של ההסכם נתקל בקשיים. בית הדין הרבני 'קם מכיסאו' עם אישור ההסכם. הסמכות המקורית מוצתה".
על אף שבית הדין הרבני טען כי סוגיות רכושיות נכרכו בדיון על הגט, בית המשפט העליון לא קיבל את הטענה כי די בכך כדי להעניק לבית הדין סמכות נמשכת. השופט עמית עמד על כך שהעיקרון של סמכות נמשכת חל רק כאשר מדובר בעניין מתמשך כמו מזונות ילדים או משמורת – נושאים שטבעם מאפשר שינוי בהתאם לנסיבות משתנות – ואילו רכוש, במיוחד לאחר אישור ההסכם, אינו עניין כזה.
"מחדל בביצוע הסכם אינו משנה את אופייה של הסוגיה ואינו הופך אותה לבעלת אופי מתמשך", הדגיש השופט עמית, "גם אם הצדדים נמנעו מיישום ההסכם – אין בכך כדי להשיב את סמכותו של בית הדין".
לכך הוסיף השופט כי לא מתקיים תנאי נוסף להחלת סמכות נמשכת – מבחן "דן ופסק". "הדיון בבית הדין התמצה אך באישור ההסכם ובניסוח תוספת להסכם. לא נקבעו ממצאים, לא נשמעו ראיות ולכן לא ניתן להחיל את הדוקטרינה".
ההשלכות: חיזוק הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה
בהתאם לפסיקה הקיימת ובעיקר להלכה הנזכרת בפסק דין זה, משעה שניתן פסק דין המאשר הסכם גירושין, הסמכות לדון בטענות בנוגע לאכיפת ההסכם, תביעות כספיות או רכושיות – מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ולא לבית הדין הרבני.
"הסמכות לדון בתביעות המשיב מוקנית אפוא לבית המשפט לענייני משפחה. אישור הסכם הגירושין לא הקנה סמכות שיפוט לבית הדין להמשך דיון בעניינים אלו", סיכם השופט עמית וחייב את הבעל לשעבר בהוצאות בסך 10,000 שקל לטובת האישה.
ייצגו בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד שמואל רוזנטל ועו"ד הרב שמעון יעקובי.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
