בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הורה (18.9.19) כי בת הזוג של האם הביולוגית תירשם גם היא כאמה של התינוקת, על אף שלא הציגו מסמכים המעידים על חיים משותפים וניהול משק בית משותף לפחות שישה חודשים טרם הלידה.
לאחר שהביאו תינוקת לעולם, בהחלטה משותפת, פנו בנות הזוג למתן צו הורות פסיקתי כך שבת הזוג של האם הביולוגית תירשם גם היא כאם הקטינה. המבקשות צירפו את ההסכם עליו חתמו ביוני 2018, מספר חודשים לפני תחילת ההיריון.
בהסכם הצהירו על חייהן המשותפים, והסדירו בין היתר את מערכת החובות והזכויות שביניהן בכל הנוגע לענייני ממון, כמו גם את נושא ההורות של כל אחת מהן ביחס לילדים שייוולדו לאחרת, במהלך הקשר הזוגי. עוד סיכמו את הזכויות והחובות שתהיינה לכל אחת מהן ביחס לילדים המשותפים, גם במקרה של פרידה. ההסכם אושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, לאחר שהשתיים הצהירו בפני בית המשפט, שהן מנהלות חיים משותפים מאז שנת 2017.
נציג היועמ"ש, עו"ד אורי קידר לא התנגד, אולם נציגת היועמ"ש במשרד הרווחה, עו"ד דנית חשין, התעקשה שבטרם יינתן הצו יש לבחון את הקשר הזוגי, ולפיכך עתרה לקבל מסמכים המעידים על חיים משותפים וניהול משק בית משותף, לפני הלידה (חשבונות בנק, הסכם שכירות וכו'). לטענתה אין להסתפק בהסכם בין בנות הזוג, מאחר שאין בו מועד מפורש המעיד על תחילת הקשר הזוגי, למעט הצהרתן. מאחר שההסכם נחתם רק ארבעה חודשים בטרם ההיריון, הסבירה עו"ד חשין, אין בו כדי להעיד על חיים משותפים, תחת קורת גג אחת וניהול משק בית משותף.
באמצעות עו"ד איריס שיינפלד התנגדו בנות הזוג לדרישה, וטענו כי עצם העלאתה פוגעת בזכותן לשוויון, בכבודן ובפרטיותן, וכן בזכותן הבסיסית להורות. השופטת נאוה גדיש קיבלה את עמדתן, קיבלה את בקשתן וקבעה כי השתיים יירשמו שתיהן כאמהות הקטינה, מבלי לקבל מהן אסמכתאות נוספות. "עיון בתוכנו של ההסכם מעיד על איכות הקשר שבין השתיים, איכות שחשובה לא פחות ממשכו של הקשר (אם לא יותר מכך)", כתבה.
"השתיים ציינו כי הן חשות שגורלן נקשר, והביעו התחייבות הדדית לחיים משותפים…ואף בחרו לתת הוראות מיוחדות למקרה שמי מהן תאבד את כושר השיפוט או יכולת התפקוד שלה. הדרישה כי בנות הזוג יגישו ראיות לקיום קשר זוגי של שישה חודשים טרם ההוריה איננה רלוונטית בענייננו לטעמי, מקום שהמבקשות בחרו להסדיר את הקשר הזוגי שביניהן בהסכם מחייב אשר הובא לאישור בית המשפט".
צודקות בנות הזוג, המשיכה השופטת גדיש, שהדרישה להצגת המסמכים פוגעת בזכותן להורות. "כידוע, בני זוג שאינם בני אותו מין לא נדרשים להציג כל ראיה שהיא על חיים משותפים, ואף לא להצהיר על חיים משותפים, עם הולדת ילד משותף. במקרה כזה, די בכך שהם מציגים עצמם יחד כהוריו של תינוק, עם היוולדו, על מנת שיירשמו כהוריו.
"אמנם, מעמדן של שתי נשים הוא בהכרח שונה, שכן הצהרתן מבוססת לכל היותר על רצון וכמיהה להיות אמהות משותפות לילד, ולא על קשר ביולוגי. אלא, שאין בהבדל זה כדי להצדיק חדירה מיותרת לפרטיותן ודרישה כי יציגו ראיות…לכך שהחלו את הקשר שישה חודשים לפני ההיריון. האם לא יעלה על הדעת כי שתי נשים תבקשנה לבסס קשר זוגי ולהרחיבו לקשר משפחתי, גם בתקופת זמן קצרה יותר? ברור שכן! בדיוק כמו שניתן להעלות על הדעת שבני זוג, גבר ואישה, יחליטו להקים תא משפחתי משותף, אחרי תקופת זוגיות קצרה".
לבסוף טרחה השופטת להדגיש כי "ראוי היה שהמחוקק יסדיר מעמדו של מי שאיננו הורה ביולוגי, ומבקש לקבל מעמד כזה".
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
