בית המשפט העליון זיכה תושב הפזורה הבדואית בנגב שהורשע על ידי בית המשפט המחוזי בהריגה.
מחמד הואשלה בן ה-19 נדקר למוות בשנת 2015, לאחר שהציע נישואים לאחייניתו הקטינה של הנאשם סלימאן אלהואשלה. בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם הרג את המנוח נוכח חששו לפגיעה בכבוד הקטינה ומשפחתה.
מהכרעת הדין עולה כי בבוקר ה-21 באוקטובר 2015 הגיע מחמד למכון שטיפת רכב בדימונה, מסר את רכבו לניקוי והתעתד להמשיך מיד לאחר מכן לבאר שבע. סמוך לאחר מכן הגיע גם הנאשם למכון עם רכבו מסוג טויוטה ויגו, פנה למחמד והציע לו לנסוע יחד למספר דקות, בתואנה כלשהי; מחמד הסכים ועלה לרכב, כשהוא מותיר את רכבו במקום באמצע הניקוי. הנאשם, כך נטען, הסיע את מחמד ברכב וסמוך לאחר מכן דקר אותו מספר רב של דקירות. בעת שמחמד דימם, סלימאן נמלט מהמקום.
מחמד פונה ברכב למיון "מיראז'" בדימונה, שם נמסר שאין רופא במקום. פרמדיקים של מד"א הגיעו וטיפלו בו באמבולנס אך נאלצו לקבוע את מותו.
בחודש פברואר 2021 נשפט אלהואשלה על ידי השופטת גילת שלו ל-16 שנות מאסר לאחר שהורשע בהריגה. הוא גם חויב לשלם למשפחת המנוח פיצוי של 258 אלף שקל.
חרף הרשעתו, מכחיש סלימאן עד היום כי הוא היה זה שהרג את מחמד, והדברים באים לידי ביטוי בערעור שהגישו סנגוריו, עורכי הדין דוד יפתח, אורי בן נתן ודן ענבר, לבית המשפט העליון. לטענתם, מדובר בתיק נסיבתי ללא כל ראיה ישירה המצביעה על זהות הדוקר. הסנגורים מציינים כי בשלב המעצר תום ההליכים הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של סלימאן ממעצרו נוכח קשיים ראייתיים משמעותיים.
החלטת בית המשפט בהליך המעצר אף מצוטטת בערעור: "למרות שהנאשם הסיע את המנוח אל המקום אשר בו נדקר המנוח, והוא האחרון אשר ראה את המנוח כאשר הוא בריא ושלם, ולמרות מספר סימני שאלה שמתעוררים סביב גרסתו של הנאשם, לא ניתן לומר שקיימות ראיות לכאורה, שעוצמתן היא כזאת אשר יש בכוחה להוביל למסקנה סבירה, הגיונית ויחידה שהמשיב הוא זה שדקר את המנוח.
"שלושה אנשים נוספים היו מעורבים לכאורה, באופן קרוב, לאירועים בסמוך לדקירתו של המנוח, ומנגד לא נמצאו ראיות מספיקות אשר תצבענה על כך שמעורבותו בסכסוך של הנאשם, היתה כזאת אשר תצביע עליו דווקא כמי שמעוניין בפגיעה במנוח".
במקביל להגשת הערעור ביקשו הסנגורים לעכב את ריצוי העונש עד להכרעה בערעור. השופט עופר גרוסקופף שדן בבקשה קיבל את עמדת ההגנה. "למבקש טענות כבדות משקל הראויות להישמע ולהתברר", ציין השופט בהחלטתו, "מדובר במקרה שאיננו שגרתי, כאשר ההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד, אשר הצטברותן מאפשרת, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, להסיק מעבר לכל ספק כי המבקש ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.
:המבקש חולק על מסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי, הן מטעמים ראייתיים והן מטעמים משפטיים, וסברתי כי צירוף טעמיו מצדיק, באופן חריג ביחס לעבירה חמורה מהסוג בו הורשע, לאפשר לו מיצוי של הליכי הערעור בטרם יחל בריצוי עונשו".
לאחר שמיעת טענות הצדדים בערעור קבע השופט ח'אלד כבוב כי לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה, במידה כזו או אחרת, גם למי מבני משפחתו של המערער היה על פני הדברים מניע לפגוע במנוח. בכל מקרה סבר השופט כי לא ניתן להסיק שלמערער היה מניע לפגוע במנוח, וממילא לא הוכח טיבו ועוצמתו של מניע זה.
בנוגע למה שהוגדר כ"התנהגות מחשידה של המערער עובר לאירוע", ציין השופט כי אינו סבור שניתן לשלול את ההסבר להתנהגותו, ברף של מעבר לספק סביר. לגבי סוגיית נוכחות המערער בזירה בעת האירוע, נקבע על ידי השופט: "איני סבור כי די בראיות שהובאו כדי להוכיח ברף של מעבר לספק סביר כי המערער נכח בזירה בעת האירוע".
לגבי הטענה ל"התנהגות מפלילה של המערער לאחר האירוע", השופט לא סתר את קביעת בית המשפט המחוזי וציין כי התנהגותו של המערער לאחר האירוע אכן יש בה כדי להפליל אותו בביצוע העבירה.
הטענה לשקרים מצד המערער וסברת הפרקליטות כי יש מקום לראות בשקריו בתור ראיה נסיבתית עצמאית המעידה על אשמתו. השופט שלל כי "בגרסתו של המערער נמצאו שקרים שמוצדק וראוי לראות בהם בתור ראיה נסיבתית עצמאית מסוג סיוע".
בבחינת התמונה הכוללת העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות, ציין השופט כבוב כי "על אף שאין בכל ראיה, כשלעצמה, כדי להוכיח את אשמו של המערער, הרי שצירופן זו לזו יוצר עננת חשד כלפי המערער. יחד עם זאת, "התמונה שעולה ממכלול הראיות איננה מלאה כלל, וחסרים בה חלקים משמעותיים בפאזל המרכיב את נסיבות האירוע".
השופט סבר כי ראשית, לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להסביר כיצד הגיע לידיעת המערער דבר מיקומו של המנוח במכון. כלומר, אין כל ראיה המעידה על כך שקדם לאירוע תכנון לפגוע במנוח. ובהתאם לכך, לא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה שהפגישה בין המערער לבין המנוח במכון הייתה מקרית.
שנית, הגם שקיימות ראיות אשר ממקמות את המערער במתחם בעת האירוע (ובכלל זה, גרסת המערער), אין ראיות אשר ממקמות אותו בזירה עצמה. שכן, קיים קושי במהימנות הראיות הנוגעות לשעת יציאתם של המערער והמנוח מהמכון. שלישית, הראיות הפורנזיות אינן קושרות את המערער במישרין למותו של המנוח.
בכל הנוגע לתרחישים אפשריים אחרים ציין השופט כבוב כי "קיימות ראיות אשר תומכות בחלקים מהותיים בגרסתו של המערער, כאשר אין ראיות אשר שוללות מעבר לספק סביר חלקים מהותיים אחרים בה".
כמו כן, לפי פסק הדין המזכה, "לא ניתן לשלול תרחישים אחרים, סבירים לא פחות, לפיהם מי מבני משפחת המערער, שרבים מהם מתגוררים במתחם, הם בעלי מניע דומה למערער לפגוע במנוח, חלקם נכחו בזירה ונמלטו ממנה לתקופות של כשנה וחצי עד שנתיים.
"האפשרות לפיה מי מבני משפחתו של המערער הם אלו שגרמו למותו של המנוח היא ראיה נסיבתית בעלת פוטנציאל מזכה. לאור כך, ציין השופט כבוב כי "שלל התרחישים שצוינו לעיל דחוקים ורחוקים הם – אך סבירים. לא מדובר בתרחישים דמיוניים או מופרכים, אלא תרחישים אשר יש להם עיגון, ולו מינימאלי, בחומר הראיות באופן שלשיטתי מקים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער".
השופט גרוסקופף סבר מבחינתו כי "מסכת הראייתית מאפשרת לקבוע מספר ממצאים עובדתיים התומכים בתזת המאשימה המייחסת את מעשי הדקירה למערער (מניע; הבאת המנוח לזירה; נוכחות בעת האירוע בניגוד לגרסתו; הימלטות), ואולם אין היא מאפשרת לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לעניינים אחרים אותם טענה המאשימה בכתב האישום – עזיבת מקום העבודה בבאר שבע כחלק מתכנון מקדים לפגוע במנוח; הגעה למכון השטיפה בכוונה לפגוש את המנוח; הסבר שקרי לסיבה בעטיה התבקש המנוח והסכים להתלוות למערער.
לאור כך, "במצב דברים זה, לא ניתן לשלול במקרה הנוכחי את התזה החלופית שהעלתה ההגנה לפיה, בשונה מגרסתו, המערער אומנם היה עד לדקירת המנוח, ואולם המעשה בוצע באופן ספונטני על ידי בן משפחה אחר, ללא שיתוף פעולה של המערער. משכך, התזה החלופית שהעלתה ההגנה יוצרת ספק סביר ביחס לאשמתו של המערער באירוע הדקירה, בין אם כמבצע בלעדי ובין אם כמבצע במשותף. ספק זה מחייב את קבלת הערעור, ומצדיק את זיכויו של המערער מחמת הספק".
מנגד, השופט יוסף אלרון, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי קביעותיו של "בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער הן ברורות, חדות ומובהקות. קביעות אלה מערערות את מהימנות המערער – אחת לאחת". עוד הוא סבר כי "כל ראיה נסיבתית בפני עצמה אולי ניתנת להסבר, גם אם הסבר דחוק, אולם בחינת הראיות במשולב מובילה למסקנה מרשיעה חד משמעית. יוצא אפוא, כי הוכחו ראיות נסיבתיות משמעותיות: מניע, הבאת המנוח לזירת העבירה, הזדמנות לבצע את המעשה בעצמו, שקרים מהותיים והתנהגות מפלילה שלאחר מעשה; מנגד, מוצגת גרסת חפות של "מזדמן אקראי" שלא עומדת במבחני ההיגיון".
כבוב מעל נגיעה לא יתכן שישב בדין גם אם יואמרו שלא תמיד יישב בתת מודע בעיניי מוזר.