כמו בכל שנה ושנה, הרי גם השנה, הלילה, כשאני וחלק מאיתנו נעשה את זמננו באמירת תפילת "כל נדרי" בבתי הכנסת ונאמר – בלב נשבר, נרעש ונרגש – את מילות הפיוט העתיק הנפתח במשפט: "כל נדרי ואסרי וחרמי וקונמי…", שקודמת להן בקשת רשות להתפלל עם עבריינים, יחדיו, הפותחת במלים: "על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנחנו מתירין להתפלל עם העבריינים", תחזור ותכה בי כמו בכל שנה החוויה המטלטלת והמזעזעת הזו של אבדן החירות והשלכתי אל מאחורי סורג ובריח בבית המעצר אבו כביר, תשעה ימים שדמו עיניי – או אז – כנצח.
לא על הסיבות למעצר השווא שלי מבקש אני לכתוב ברשימה זו (המדינה חזרה בה ממרבית סעיפי האישום החמורים שיוחסו לי במסגרת הסדר טיעון), מי שמבקש פרטים אלה יוכל למצאם על נקלה ברשתות החברתיות. על תחושת חוסר האונים של מי שבאחת ניטלת ממנו חירותו והוא מושלך אל מאחורי סור ובריח, מבקש אני לכתוב ערב יום הכיפורים הזה.
לאחר שנעצרתי לתקופת זמן מוגבלת בידי שופט שלום, החליט שופט מחוזי על סמך דבריו של עד מדינה אשר לא נתמכו בכל ראיה שהיא לעצור אותי עד תום ההליכים!!!
כך, כשאני מבולבל כולי, נטול שרוכי נעלים ופוסק רגליי לרווחה, תוך כדי הליכה מדודה ורצופה (כדי שלא ייפלו מכנסיי מעלי, לאחר שנטלה ממני החגורה), מצאתי עצמי באבו כביר. פתאום לא הייתי עוד עורך דין מן המניין. פה ושם נזכר שמי, אבל בעיקר זוהיתי באמצעות מספר העציר שניתן לי.
מזלי הטוב, שעורכי דיני המסורים, אביגדור פלדמן ומיקי חובה, הגישו ערר מיידי לבית משפט העליון ובתום דיון קצר החליט שופט בית משפט העליון, עוזי פוגלמן, לבטל את המעצר עד תום ההליכים, ולהמירו במעצר בית.
עד היום הזה מלווה אותי תחושת ההשפלה, כשאני נע ונד במרחב הציבורי, לא רק נטול שרוכי נעליים ומחוסר חגורה ותומך בידי האחת את מכנסיי, לבל ייפלו ממני ארצה, אלא כשאני אזוק בידיי וברגליי ומחובר לזה שלפניי, שכל מעידה שלי ממעידה אותו וכל מעידה שלו ממעידה אותי. קרוב הייתי – אותם ימים – עם כל החוסן הנפשי שיש בי, לשקול נטילת נפשי בכפי. הו כמה הבנתי – לימים – את דודו טופז המנוח, שלא הצליח לעמוד בתחושת ההשפלה של עצור, שלול זכויות כמעט לחלוטין, עד שנטל נפשו בכפו.
כשנודע לקצינת תנאי השירות ולמפקד מתקן המעצר מעשיהו, שאני סלבק'ה התירו לי לקבל נשק, בדמות עט וניירות כתיבה. או אז כתבתי מלים לשיר הפותח במשפט "על עת המקום", שחברי היקר, מרדכי (מודי) כהן, כלל בקובץ "שברים נאספים לשירה" המהווה מאגד של שירה ישראלית, המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים (והנכלל גם במחזור השירים "אבו כביר", שהוצאתי לאור לאחר שחרורי מהמעצר, בליווי ציור נפלא של בית המעצר אבו כביר שצייר עבורי ידידי המנוח, חתן פרס ישראל לפיסול, מנשק'ה קדישמן ז"ל.
שיר זה, יחד עם קטע מהשיר "הגדרת מאסר", שנכללו בקובץ השירים "אבו כביר", מביא אני בפניכם למען תחושו, כמו גם תטעמו מטעמה של "שירת אסירים" זו, שנכתבה בדם לבי, ממש כך, בזמן אמת, בתקופת מעצרי באבו כביר, בזו הלשון:
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
כָּאן, בְּזֶה הַמָּקוֹם
עַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה,
מַטָּה דְּמָטָה
נַחֲלֹק תָּא,
נַחֲלִיף שִׂיחָה
עִם הָעֲבַרְיָנִים.
הַגְדָּרַת מַאֲסָר
וַאֲנִי – שֶהָיִיתִי
כּלוּא בְּמִתְקָן אַבּוּ כּבִּיר, שְלוּל
חוֹפש, בָּזוּי וְנִקְלֶה – שוֹאֵל עַצְמִי,
מָתַי יֵדַע שוֹפֵט תְּחוּשַת מַאֲסָר
אֲמִיתִית, מָתַי יֵדַע שוֹפֵט תְּחוּשָה זוֹ
לְמַעַן יֵיטִיב דַּעַת לִפְנֵי
וְלִפְנִים.
גם כיום – למרות שחלפו קרוב ל-11 שנה מאז מעצרי לא נשכחו ולא חלפו ממני חוויות מעשיהו. אני נזכר באיש טרוף דעת אחד בבית המעצר, שצעק ויילל, בלי הפסקה, לילות שלמים, וצעקותיו מנעו מאיתנו לישון. גם כשכפתו אותו "כפיתת בננה", בלתי חוקית, בעליל, לא פסקו צעקותיו המטורפות ומחרישות האוזניים.
ומי יכול לשכוח את התגרותם הבוטה של העצורים, בני המיעוטים, כשעלו לרכב ה"פוסטה" בדרך לדיון בהארכת מעצר בבית המשפט וקיללו והשתלחו בסוהרים בעת שהללו אזקו אותם לקרקעית הרכב. סוהרים אלה גמלו להם בהכאתם במכות יבשות, שלימים נטען, כי החבלות נגרמו להם "בשל ומחמת נפילות בלתי צפויות".
נותרו לי ובי עוד חוויות רבות מתקופת מעצרי באבו כביר, אבל עליהן ארחיב ואכתוב דברים אולי ברשימה נוספת ונפרד. גמר חתימה טובה וצום מועיל, למי הצמים בינינו.
ד"ר חיים שטנגר, עו"ד
ט תשרי תשפ"ב (15.9.2021)
ערב צום יום הכיפורים
