רופאה שהלכה לעולמה בשנת 2016, חמש שנים לאחר שבעלה נפטר, הותירה מאחוריה שלושה בנים: האחד עורך דין, השני רופא והשלישי אקדמאי בעל תארים רבים ובין היתר מאסטר בנגינה בפסנתר. האח השלישי והצעיר, למרות השכלתו הרחבה, לא עבד לפרנסתו, התגורר עם הוריו בביתם בתל אביב, וחי על חשבונם ברמת חיים גבוהה ביותר.
אומרים שכסף מעורר יצרים עזים, ומשפחה מעוררת יצרים עזים עוד יותר. במקרה הזה, הכסף הפך לרעל שחלחל ביחסים בין בני המשפחה עוד כשההורים היו בחיים, כאשר האם הגישה תלונה במשטרה כנגד בנה העורך דין, בטענה שעל אף שנתנה לו בשנים האחרונות מיליון שקל כתמיכה, החל לריב עם האח הצעיר, ניסה לחנוק אותו ואף איים להתאבד ולקחת את הוריו יחד אתו. באירוע אחר ביקשו ההורים צו הגנה נגד שני הבנים הגדולים, בטענה שדרשו מהם למכור את דירת המגורים או לתת להם דירה נוספת שהאם ירשה, בליווי איומים. האחים הכחישו אז את הטענות וטענו כי מי שעומד מאחורי הבקשה לצו הגנה הוא האח הצעיר, שלטענתם עושק את ההורים.
בשנת 2008 העבירה האם את כל זכויותיה בדירת המגורים לבן הצעיר ללא תמורה, וביולי 2009 חתמה על צוואה לפיה היא מורישה את כל עזבונה לבן הצעיר.
בנובמבר 2009, מהפך: האחים הגדולים הגישו בקשה למנות לאם אפוטרופוס לגוף ולרכוש ולהכריז עליה פסולת דין. יומיים לאחר מכן הגישה האם בקשה לצו הגנה נגד הבן הצעיר, בטענה שהוא מקלל ושובר חפצים. בו ביום ניתן צו הגנה נגדו, שהוארך והיה בתוקף למשך שנה. לאחר מכן ניתן אף צו מניעה האוסר עליו להיכנס לבית. האם אף החליטה להגיש תביעה נגד בנה הצעיר לביטול המתנה ולהשבת הבית לבעלותה.
ב-19 בספטמבר 2017 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, אסתר ז'יטניצקי רקובר כי העברת הזכויות מהאם לבן תבוטל "מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת". הבן הצעיר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי על השופטת ז'יטניצקי רקובר לשמוע את עדות הפסיכולוגית של המנוחה, ולתת פסק דין מחודש על בסיס כל הראיות, לרבות עדותה זו של הפסיכולוגית.
בהתאם לפסק דין זה, הפסיכולוגית הגישה את תרשומות פגישותיה עם האם לבית המשפט ואף נחקרה על ידי הצדדים. גם בפסק הדין המחודש, השופטת קבעה כי יש לבטל את העברת הזכויות בבית מהאם לבן הצעיר (22 יולי 2020).
הבן הצעיר לא השלים עם פסק הדין ובאמצעות עורכי הדין שחר אגמון וד"ר מאיר זלצר הגישו ערעור. לטענתו, השופטת ז'יטניצקי רקובר התעלמה מעדים וממסמכים רבים וחשובים, לרבות עדויות של עדים אובייקטיביים, מהם עולה כי לא הפעיל לחצים ולא איים על אמו. הוא טען כי אמו היתה שלמה עם הענקת המתנה וחזרה בה רק כעבור למעלה משנה, בעקבות איומים מבניה האחרים.
האחים – באמצעות עורכי הדין דן שלו ויורם ירקוני – טענו כי פסק הדין מבוסס על התרשמות ישירה מעדות האם, ואין מקום להתערב בממצאיו. עוד נטען, כי על מנת לבטל מתנה – די שיוטל ספק בגמירות הדעת של הנותן. הוכח לטענתם כי לאם לא היתה גמירות הדעת הנדרשת להעניק את הבית במתנה.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי – סגן הנשיא השופט שאול שוחט, השופטת עינת רביד והשופט נפתלי שילה – קיבלו את טענת הבן הצעיר לפיה היה על השופטת ז'יטניצקי רקובר לנתח מחדש את כל הראיות בתיק. בין היתר ציינו השופטים כי "כאשר על פני הדברים מתגלה שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובהסקת המסקנות מהן, יש מקום להתערבות". כמו כן הם ציינו כי "חלק מהקביעות העובדתיות שנקבעו, לא עולות מהמסד העובדתי ומהחומר בכללותו והיה מקום להסיק מסקנה שונה. חומר הראיות אינו תומך במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולא הוסקה מהממצאים העובדתיים המסקנה המשפטית הנכונה".
השופטים התרשמו כי כאשר העידה האם בבית המשפט כי בנה הצעיר צעק ואיים עליה, אינה מתיישבת עם עדויות ואירועים רבים, כולל עדויות של האם עצמה במסגרות שונות: "נראה שבית המשפט לא אבחן בין התנהגות המערער כלפי אמו בתקופה שלפני הענקת המתנה ובמועד הענקתה לבין התקופה שלאחריה, שבה אכן המערער התעלל באמו באופן מחפיר ופגע בה קשות. כמו כן, בית המשפט קמא התעלם מעדויות ומסמכים רבים שהיה עליו להתייחס אליהם ולבחון את משקלם".
השופטים בחנו את עדות האם בתלונתה במשטרה נגד הבנים הגדולים ואת בקשתה לצו הגנה נגדם. עוד נבחנה מספר עדויות:
עדות העוזרת בבית, אליה השופטת ז'יטניצקי רקובר כלל לא התייחסה. מעדות זו עלה, כי סמוך לפני העברת הבית במתנה, היחסים בין הבן הצעיר לאמו היו טובים ולא היו ביניהם חיכוכים משמעותיים.
עדויות עובדות משק בית, שגם אליהן לא התייחסה השופטת ז'יטניצקי רקובר.
עדות עורך דין שהכין את הסכם המתנה, לא הוזכרה בפסק הדין של השופטת. "מעדות חשובה זו עולה שהאם הבינה היטב את משמעות המתנה, סירבה לכל תנאי שיגן עליה ולא ביקשה מהעורך דין לבטל את המתנה במשך שנה שלמה. האם אף ערכה אצלו צוואה ב-2 ביולי 2009 שבמסגרתה העניקה את כל רכושה לבן הצעיר. רק לאחר מכן פנתה לעורך דין והביעה את רצונה לחזור בה מהמתנה".
לבסוף, הערעור התקבל והשופט שילה סיכם: "ניתוח נכון של התשתית העובדתית המלאה, לאחר הצגת התרשומות של הפסיכולוגית ושמיעת עדותה ותוך קריאה נכונה של מערכת היחסים בין יחידי התא המשפחתי על ציר הזמנים הרלוונטי, מחייבת תוצאה אחרת מזו שהגיע אליה בית המשפט קמא. גם אם תאמר שהבן התנהג כלפי האם בהתנהגות מחפירה, משזו לא עלתה כדי פגיעה ברצון ובאה לעולם לאחר הענקת המתנה, אזי אין לבטל את המתנה מחמת הפגם הנטען ברצון ואף לא מחמת התנהגות מחפירה, משהפעולות האקטיביות לביטול המתנה ננקטו אחרי שזו הושלמה".
תם אך לא נשלם: בין הצדדים מתקיים בימים אלה הליך נוסף שעדיין תלוי ועומד, בכל הנוגע לקיום צוואתה האחרונה של האם, במסגרתה נישלה את הבן הצעיר מעיזבונה.
