בבית משפט השלום בחדרה ניתנה הכרעת הדין בתיק בו הואשם חגי פליסיאן (32) בתקיפה, איומים והיזק לרכוש במזיד (13 יולי).
כתב האישום הוגש באוקטובר 2020 על ידי שלוחת התביעות המשטרתית בחדרה.
לפי כתב האישום, על רקע ויכוח עם קרובת משפחתו, פליסיאן איים לפגוע בה ואמר לה: "אני אשרוף אותך". כמו כן נטען כי בהמשך הוא זרק לעברה בקבוק פלסטיק, ולאחר מכן היכה אותה באמצעות הבקבוק. התביעה טענה כי פליסיאן איים לאחר מכן על האישה ואמר לה: "אם תגישי תלונה זה יהיה הסוף שלך".
כתוצאה מהאירוע, כך נטען, למתלוננת נגרמה שריטה בלחיה השמאלית.
בהמשך היום, לפי כתב האישום, פליסיאן הגיע שוב לבית המתלוננת ודפק על הדלת אולם היא סירבה להכניסו. מכתב האישום עלה כי הוא איים לשבור את הדלת ובהמשך שרט את הדלת, זרק עליה חפץ כלשהו והוציא את המזוזה ממקומה.
העדויות המרכזיות במשפט נגד פליסיאן היו שלו ושל המתלוננת. בניגוד לעדויות שמסרה במשטרה, בבית המשפט שללה המתלוננת כי הנאשם תקף אותה אי פעם או איים עליה. היא סיפרה בבית המשפט כי בזמן האירוע המיוחס לפליסיאן היא היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטריים והופעלו עליה לחצים שונים, בין היתר מצד עובדות סוציאליות, להתלונן נגד פליסיאן, כך שלא ניתן באמת להסתמך על הודעותיה במשטרה.
בעקבות עדות זו, התביעה ביקשה להתעלם מעדותה של המתלוננת בבית המשפט ולהעדיף את הדברים שמסרה במשטרה.
סנגוריו של פליסיאן מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד רהב אופנהיימר ועו"ד ספיר רוזנבלט, טענו בין היתר למחדלי חקירה של המשטרה. כך למשל, השוטרים שהגיעו אל המקום לא תפסו את מצלמות האבטחה ואפילו לא את הבקבוק אשר שימש לכאורה לתקיפה. כמו כן ציינו הסנגורים את השינויים בגרסאות המתלוננת.
השופט דווקא כן התייחס בהכרעת הדין אל השוני בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט לבין הדברים שמסרה למשטרה. הוא כתב בהכרעת הדין כי בבית המשפט לא היה ניתן לאשש את העדות של המתלוננת במשטרה, אולם גם "לא ניתן לשלול אותה בהתחשב בדימוי השלילי שנוצר לנאשם בעקבות התיקים שלו" (תיק הרצח בבר נוער שבו הוא זוכה עקב מחדלי חקירה של המשטרה ופרקליטות, "פוסטה").
השופט הוסיף כי ניתן לומר הן לגבי עדותו של פליסיאן והן לגבי עדות המתלוננת, כי "אף אחת מהגרסאות שמסרו אינה אמינה דיה ולא ניתן לבסס על סמך אף אחת משתי גרסאות אלה ממצאים חותכים או לבסס מסקנות איתנות".
גרסת פליסיאן, קבע השופט, היתה אמנם עקבית ולא נמצאו בה סתירות מהותיות, אך היא מעלה תהיות לגבי המניעים של המתלוננת וההאשמות השונות שלו כלפיה.
בין היתר ציין השופט כי פליסיאן שתק בחקירתו הראשונה במשטרה ובחלק ניכר מהחקירה השנייה. בדרך כלל השתיקה הזו היתה צריכה לעמוד לרעתו, ציין השופט, אולם הוסיף: בהתחשב בנסיבותיו האישיות שכוללות האשמות בתיק הרצח שידוע בשם 'תיק הבר נוער' (האשמות שהתבררו לבסוף כלא נכונות ופרי המצאתו של עד המדינה זאור חנקישייב, מ.פ) מהן זוכה כזכור לחלוטין לא ניתן לשלול את גרסתו כי אין לו אמון במשטרה וכי יש לו תחושת רדיפה מתמדת, וזה יכול להסביר את שתיקתו בחקירה".
השופט הוסיף כי על סמך עדות המתלוננת "לא ניתן להרשיע את הנאשם באף אחת מהעבירות כאשר היא חזרה שוב ושוב על טענתה כי היא לא זוכרת שהנאשם תקף אותה או התנהג אליה באלימות ושללה שהשריטה שמתועדת בתמונה נגרמה מפגיעה של הנאשם בה. לכך יש להוסיף כי אין תיעוד רפואי שיכול לתמוך בטענה כי שריטה זו נגרמה דווקא כתוצאה מחבלה או פגיעה ולא מסיבה אחרת. אין גם שום סימנים לחניקה או סימני פגיעה אחרים בגופה של המתלוננת למרות שהיא טענה כי הותקפה בצורה אגרסיבית על ידי הנאשם".
לגבי גרימת הנזק לדלת ציין השופט: "אין שום ראיה שאכן הנאשם גרם נזק לדלת ואפילו המתלוננת עצמה העידה שלפני המקרה עבדו אצלם פועלים ולא מן הנמנע שהפגיעות שנראות בתמונות הן ישנות ולא ניתן לייחס אותן דווקא ליום האירוע".
התביעה טענה כי המתלוננת דווקא הצליחה לזכור פרטים אחרים מהאירוע, מה שמלמד על חוסר אמינותה. השופט התייחס לכך: "העובדה כי היא הצליחה לזכור פרטים מסוימים יכולה להתפרש בצורה שונה וניתן להניח כי אם היתה מותקפת בצורה שהיא מסרה עליה בהודעות שלה במשטרה כי אז היא כן תזכור אותם ותספר עליהם". בנוסף הזכיר השופט קפלן את עדות המתלוננת, לפיה פנתה לאחרונה בעצמה לפליסיאן וביקשה את עזרתו.
זאת ועוד, השופט קבע כי התנהגותה של המתלוננת לאחר הגשת התלונה מלמדת על בעיות רבה בגרסתה, ממספר סיבות:
אחת מהן, יום לאחר הגשת התלונה היא סירבה לשתף פעולה עם החקירה וניסתה להתחמק מדיבור עם השוטרים. "לא נטען ולא עלה מחומר הראיות כי היא עשתה זאת כי היתה מאוימת או מתוך חשש למסור עדות", ציין השופט.
סיבה נוספת: המתלוננת לא הכחישה כי מסרה לשוטרת שרק רצתה להוציא את הנאשם מהבית – "דבר שיכול להטיל ספק במניעים שלה להגשת התלונה", אמר השופט.
כמו כן כתב השופט בהכרעת הדין, כי "אמנם קיימות בתיק עדויות של השוטרים שהגיעו למקום, אך לא ניתן להעלם מכך שמה שהם רשמו בדו"חות שלהם מסתמך על הגרסה שמסרה המתלוננת – שכשלעצמה מוטלת בספק".
והיתה בהכרעת הדין גם ביקורת על המשטרה. "נראה שבמקרה זה נעשו מחדלי חקירה בכך שגם המצלמות וגם הבקבוק לא נתפסו, למרות שלא היתה שום מניעה או מכשול שמנעו מהמשטרה לתפוס אותם על מנת לבדוק את טענות המתלוננת או להפריך את גרסת הנאשם".
"נותר ספק בגרסת המתלוננת במשטרה ולפיכך יש לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום", סיכם השופט.
