גולן אביטן, אחד הנאשמים בפרשה 512, שנמלט מהארץ במהלך משפטו והוסגר לישראל לאחר ארבע שנות גלות, הגיש לפני כחודשיים בקשה לפסילת הרכב השופטים בתיק המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, בבית המשפט העליון נדחה גם הערעור שאביטן הגיש על החלטה זו.
אביטן טען כי עולה חשש למשוא פנים מצד השופטים, כיוון שהם כבר "ננעלו" ולא יוכלו לשחרר עצמם מקביעותיהם בהכרעת הדין בעניינם של יתר הנאשמים, בטח ובטח כאשר כל החלטה עשויה להשפיע על ההכרעות בנוגע לאחרים. השופטים גיליה רביד, ירון לוי ושי יניב דחו את בקשת הפסילה. בין היתר קבעו השופטים: "קבלת בקשת הנאשם כי נפסול את עצמנו, הלכה למעשה, מתן לגיטימציה לשיבוש ההליך הפלילי ולדריסתו ברגל גסה. משמעותה, מתן פרס למי שבאופן בוטה ניצל את האמון שניתן בו, זלזל ברשויות החוק ובהליך המשפטי, ברח ממעצרו בעורמה, וכעת הוא מבקש להיבנות מכך בדרך של החלפת המותב במותב חדש, אשר יידרש מהתחלה למסכת הראיות המורכבות ועצומת ההיקף שבתיקנו".
אביטן, שייצג את עצמו בערעור, עמד על טענתו כי הכרעת הדין כללה קביעות עובדתיות ומשפטיות "נחרצות" בנוגע לשאלה "הכמעט יחידה" שטעונה הכרעה לגביו, ולגישתו קיימת "חפיפה ממשית (אף אם לא מוחלטת)" בין הסוגיות שנדונו בהכרעת הדין ובין השאלות הטעונות הכרעה בשלב הנוכחי.
בהקשר זה ציטט אביטן קביעות שונות שהובאו בהכרעת הדין – הן בעניין מהימנות עדי המדינה והן בעניין חלקו בפרשה – והוא טען כי אין אפשרות אמיתית שההרכב יקבע ממצאים הסוטים מקביעות אלו. זאת, בין היתר, מכיוון שסטייה מהכרעת הדין עלולה להשליך במישרין על הרשעת הנאשמים האחרים והליכי הערעור שעודם תלויים ועומדים.
אביטן טען גם כי הקביעה לפיה הוא "מושתק" מלטעון נגד הממצאים שנקבעו ביחס לנאשמים האחרים – מאשררת למעשה את עצם קיומם של הממצאים המובהקים הללו בהכרעת הדין. הוא חלק על קביעה זו לגופה, ולשיטתו יש להפריד בין סוגיית בריחתו מהארץ לבין שאלת קיומו של משוא פנים בהליך הנוכחי, שאם לא כן – יוטל עליו מעין "כפל עונש" בגין בריחתו.
לבסוף טען אביטן כי חברי ההרכב שגו בכך שהתייחסו לשיקולי יעילות דיונית ולהיקף החומר הראייתי בפרשה – שיקולים שלטענתו "נסוגים" מפני הצורך לאפשר לו לנהל את הגנתו כיאות.
הפרקליטות מצידה שבה וביקשה לדחות את הערעור, כשחזרה על טיעוניה מבית המשפט המחוזי.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים – השופטת אסתר חיות החליטה לדחות את ערעורו של אביטן, הן עקב הנסיבות שהובילו להגשת בקשת הפסלות בשלב זה של ההליך, והן מכיוון שלדבריה לא עלה בידי אביטן לבסס קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד שופטי המחוזי.
השופטת קבעה כי מקובלת עליה קביעתם של חברי ההרכב, שלא נסתרה על ידי אביטן, לפיה קיימת בהליך "אבחנה ברורה בין עובדות שנקבעו לגבי האירוע הפלילי בכללותו בין חלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע ומידת אשמתו".
"אין בידי לקבל את הטענה כי הקביעות שבהכרעת הדין יוצרות, כשלעצמן, חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב", ציינה השופטת חיות, "כאמור, חברי ההרכב הבהירו בהחלטת הפסלות, באופן ברור ומפורש, כי הכרעת הדין לא דנה בעניינו של המערער ולא קבעה ממצאים בעניין אשמתו; כי קביעותיהם ביחס למהימנות העדים היו רלוונטיות 'נכון לנקודת הזמן של הכרעת הדין'; וכי יתאפשר למערער להביא ראיות שיסתרו את דברי העדים… בנסיבות אלו, לא שוכנעתי גם לגופם של דברים כי עלה בידי המערער להראות שדעתם של חברי ההרכב 'ננעלה' ביחס אליו או למעשים המיוחסים לו".
