הורים לשבעה ילדים מהמגזר החרדי היו נשואים במשך 26 שנים, עד שהאישה ביקשה להתגרש. הסיבה: בעלה ישב בכלא פעמיים עקב הרשעתו בעבירות פדופיליה. במשך שמונה שנים סירב הבל לתת גט לאשתו, גם כשהוטלו עליו צווי הגבלה הקבועים בחוק.
באמצעות עו"ד רון וינשטוק וטוען רבני (טו"ר) מרדכי שיינין, האישה תבעה את כתובתה, בסך 52 אלף שקל בסך הכל. היא טענה כי הגירושין נגרמו עקב מעשי בעלה, שישב כאמור פעמיים בכלא על עבירות מעשים מגונים בקטינים. האישה סיפרה כי עובדת היותה חרדית, המתגוררת בעיר חרדית, הגבירה את תחושת הבושה שלה והביאה למצב שבו היא עוברת "למדרכה השנייה" כאשר היא רואה אנשים.
האישה הוסיפה וטענה כי המשיכה לחיות איתו אחרי מאסרו הראשון וכשהיה במעצר בית, ואף הלכה למקווה, עד שהבעל אמר שאין לו כוח ליחסי אישות והפסיק ללכת למקווה בעצמו, כך שהרב התיר לה שלא להמשיך.
הבעל, שיוצג על ידי עו"ד אהרן לוי, העיד בדיון: "המאסר הראשון היה בגלל מעשים מגונים, וזה לא קשור לכתובה. מעשים מגונים בקטין, זר, לא במשפחה. המאסר הראשון היה שבעה חודשים. המאסר השני היה ארבע וחצי שנים, ונשפטתי על מעשים מגונים בקטין אחר".
באשר להפסקת יחסי האישות, טען כי אלו נפסקו באשמתה וכדי לצער אותו: "היא רצתה לפרק את הבית, היכתה אותי והזמינה משטרה. לכן לא ביקשתי ממנה ללכת למקווה. בגללה עברתי לחדר אחר. נשארתי בבית רק בשביל הילדים ולא בשבילה".
האישה אישרה שהזמינה לבעלה משטרה לא פחות מ-15 פעמים, אבל לטענתה זה קרה בין היתר לאחר שזרק סכין על הבת שלהם, ובמקרה אחר סגר את אשתו בחדר ולא נתן לה לברוח.
הרכב הדיינים בבית הדין האזורי בירושלים – הרב יצחק אושינסקי (אב בית הדין), הרב מאיר קאהן והרב יעקב מ' שטיינהויז – פסקו: "אף שברקע מאסרי הנתבע בגין מעשים מגונים בקטינים, לא נמצא שזו הסיבה לגירושין, והתברר בדיון כי את הגירושין גרמה האישה ולא הבעל, ולכן התובעת לא זכאית לכתובה".
הדיינים המשיכו ופירטו: "התובעת מודה כי היא הגישה כנגד בעלה כ-15 תלונות במשטרה. למעשה, לא הוכח שאף אחת מהם הגיעה לכלל אישום כנגדו, והן היו לפני מאסרו השני של הבעל. האישה המשיכה להיות עם הבעל לאחר מאסרו הראשון, אך בין הראשון לשני, היא פעלה כנגדו באופן אינטנסיבי באמצעות תלונות במשטרת ישראל. התובעת מודה שהזמינה לו 'רק' 15 פעם משטרה; ומלבד שתי טענות והסברים מדוע הזמינה לו משטרה, היא לא זוכרת מדוע הזמינה לו משטרה עוד 13 פעמים לפחות… בנוסף, התובעת מודה שהיא זו שהפסיקה לטבול במקווה. טענתה שזה בגלל שהבעל לא רצה אותה או שלא היה לו כוח – לא הוכחה. לאור כל האמור, ומשהתברר כי התובעת היא זו שגרמה לגירושין, הרי שהיא לא זכאית לכתובתה".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
