הרכב של שלושה שופטי בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד קיבל ערעור של תושב תל אביב וזיכה אותו מעבירת איומים.
הנאשם, בן 55, הואשם לפני שנתיים באיומים כלפי חתנו, על רקע סירובו של הבעל לשעבר לחתום על הסכם גירושין. האיומים, כך נטען, נאמרו בפני גיסו של הבעל לשעבר. בין היתר נטען כי הנאשם אמר לו ש"אם לא רוצים שהוריו של XXX יחליפו לו חיתולים בלילה, שיזדרז עם החתימה". בנוסף נטען כי אמר: "אם אני אצטרך למות בשביל הבת שלי, אני אמות וגם אנשים אחרים".
לפני שנה הורשע הנאשם בעבירת איומים בבית משפט השלום בראשון לציון, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי, קנס, פיצוי לקורבן וכן התחייבות כספית להימנע מכל עבירת אלימות במשך שלוש שנים.
סנגורו של הנאשם, עו"ד אלון קריטי, הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין. הוא הדגיש כי דברי האיום לכאורה נאמרו באוזני אדם אחד כדי לאיים על אדם אחר שלא נכח במקום, והדברים לא הובאו לידיעת "המאוים" גם לאחר מעשה. לטענת עו"ד קריטי, מדובר באמירות שהיו ביטוי של מצוקה ולא הגיעו לכדי איומים כמובנם בחוק; האמירות לא לווו בכוונה להפחיד או להקניט את המאוים, וגם לא את השומע. בנסיבות אלו, טען הסנגור, כלל לא נעברה עבירה. לחלופין, כך טען, מדובר בזוטי דברים.
זאת ועוד, הנאשם הודה במפגש עם גיסו של הקורבן, אך כפר בכך שהשמיע את האמירות המאיימות. הוא הוסיף שמדובר בשקרים שנועדו "להסוות את התנהגותו הבריונית לכאורה של הגיס עצמו, שכן הוא הסיג גבול לבית הנאשם ותקף אורחים שהיו בשטח ביתו של הנאשם".
השופטים דרור ארד אילון, דנה מרשק מרום ויורם צלקובניק קבעו לאחר ששמעו את טיעוני הצדדים, כי "לנוכח דרישת הזהות בין האדם המאוים לבין האדם שהמאיים מבקש להפחידו או להקניטו, עולה שכתב האישום אינו מייחס למערער עבירה שלמה, אלא שני מקטעים חלקיים של עבירות שונות: כלפי הקורבן יסוד פיזי בלבד, וכלפי גיסו של הקורבן יסוד נפשי בלבד".
השופטים הוסיפו וציינו כי איש משלושת עדי התביעה לא העיד כי סיפרו על דברי האיום לקורבן, שבעצמו לא העיד במשפט. למעשה, כך ציינו השופטים, לא הובאה כל ראיה לכך שהאיומים הובאו לידיעת חתנו לשעבר של הנאשם. בהיעדר קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו, ציינו השופטים, מעשה האיום נודר בגדר ניסיון בלבד, ועל כן לא היה מקום להרשיע את הנאשם ב"עבירת האיומים המושלמת".
ביחס לתוכן הדברים קבעו השופטים, כי אכן מדובר בתוכן מאיים ובדברים קשים ובוטים, אך גיסו של הקורבן העיד שבזמן אמת לא תפס את הדברים כדברי איום, אלא כביטוי מוגזם ובוטה של התרגשות ומצוקה. בנוסף, לא נטען שהנאשם ביקש שיעביר את הדברים לקורבן. לפיכך סברו השופטים כי "על אף אופיים האובייקטיבי המאיים של הדברים שאמר המערער לגיסו של הקורבן, מתעורר ספק סביר, האם הוא אמר אותם בכוונה להפחיד או להקניט את הקורבן והאם כך נקלטו אצל גיסו או מי מהעדים האחרים ששמעו מהגיס את הדברים בהמשך".
בסופו של דבר נקבע: "משנמצא שהקורבן לא קלט את דברי האיום, לא יכולה לעמוד על כנה ההרשעה בעבירת האיומים. אולם, במכלול הנסיבות המפורטות, לנוכח המשקל שיש לתת לפגם המהותי בניסוח כתב האישום באשר לייחוס כוונה להפחיד את הקורבן, ובשל כך שהוכח שהגיס של הקורבן לא ראה בהם בזמן אמת דברי איום – לא מתקיים היסוד הנפשי המיוחד, ועל כן אין מקום להרשיע את הנאשם גם בעבירה של ניסיון לאיים".
לאור קביעות אלו, השופטים קיבלו את עמדת הסנגור וזיכו את הנאשם מהמיוחס לו.
