בני זוג התחתנו לפני 26 שנים והביאו לעולם שמונה ילדים – חמש בנות ושלושה בנים, שלושה מהם כיום קטינים. לפני 10 שנים פרץ סכסוך בין ההורים, שגרם להגשת תביעות הדדיות רבות וחצה את המשפחה לשניים:
האם, הבנות והבן הקטן מצד אחד.
האב ושני הבנים הגדולים יותר מצד שני.
האב הגיש תביעה נזיקית נגד אם ילדיו, ועתר לפיצוי כספי בגין הנתק בינו לבין שישה מילדיו. לטענתו, נתק זה נגרם כתוצאה ישירה מניכור הורי חמור מצד האם.
האם טענה מנגד, כי האב הוא שאשם במצב שנוצר. בין לבין היא טענה, כי קיים נתק גם בינה לבין שני הבנים שמתגוררים עם האב בשל ניכור הורי מצדו. בעניין זה היא הגישה תביעה נפרדת.
במסגרת ההליך שהתנהל במשך ארבע וחצי שנים, השופטת נאוה גדיש מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מינתה מספר רב של גורמי מקצוע לבחינת טובת הילדים ולמתן המלצות טיפוליות, מתוך כוונה "להציל את המשפחה". מטרה זו לא הושגה, חרף המאמצים הרבים שהושקעו בכך.
לאחר שבחנה את מכלול הראיות והעדויות, לרבות חוות דעת מומחים, השופטת גדיש קבעה כי הנתק רב השנים בין שישה מהילדים לבין האב נגרם בשל התנהלות האם, שנתנה לבנות רוח גבית, סירבה לשתף פעולה עם הליכים טיפוליים וגרמה לשסע גם בין האב לבין הילדים הקטנים יותר.
מפסק הדין עולה כי שישה מהילדים נחשפו באופן לא מותאם לסכסוך בין ההורים, עד כדי כך שהוא שמע מעוברי אורח על אירוסי בתו ולא הוזמן לחתונתה; בת אחרת סירבה לאפשר לו להביט על נכדו זמן קצר אחרי שנולד; בנותיו הצעירות ישבו עמו בחדר הטיפולים תוך הפניית גבן אליו.
"העובדה המצערת כי שתיים מהבנות לא הצליחו לספר על שום חוויה חיובית שהיתה להן עם האב, אינה מתיישבת עם העובדה שההורים חיו יחד כ-16 שנה", כתבה השופטת גדיש בפסק הדין והוסיפה כי הדבר היה בולט עת אחת הבנות אישרה כי ידעה שאביה שלח לה ברכה ומתנה לחתונה, אך לטענתה לא פתחה אותה וראתה בכך ניסיון שלו להביא הוכחות לבית המשפט.
דוגמה נוספת: כשהבת התבקשה בדיון להקריא ברכה מרגשת שכתבה לאביה בעת שהיתה ילדה, נסוך חיוך על פניה והיא אישרה כי "בבת אחת עולה לי החוויה הילדותית", אולם מיד הוסיפה שהוא עשה כך כדי לעשות במכתב שימוש בהליך המשפטי.
"צעירה שמסוגלת לחשוב שאביה שמר במשך למעלה מעשר שנים את הפתקים והמכתבים שהיא הכינה עבורו כשהיתה ילדה, רק כדי להכין תיק לבית המשפט שנים אחר כך – אין דרך אחרת מלבד לראות בה כמי שמחקה את הקשר בינה לבין אביה, מתכחשת לקיומו ומבקשת לבטלו. זו בדיוק ההגדרה לניכור הורי", סיכמה השופטת גדיש
השופטת גדיש מצאה גם שלא להטיל על האב אשם תורם. "האב שיתף פעולה עם מרבית ההמלצות הטיפוליות שניתנו ועשה את כל שנדרש ממנו כדי לשקם את הקשר עם בנותיו, דבר שלא ניתן לומר ביחס לאם. ההחלטה לשלוח לבתו מתנת חתונה, אף שנודע לו על אירוסיה מאדם ברחוב ואף שלא הוזמן לחתונתה, מחזקת את התרשמותי כי מדובר במי שעשה כל שביכולתו כדי לשקם את הקשר עם ילדיו", הסבירה השופטת.
"לאורך ההליך התרשמתי מכאבו האמיתי של האב, כאב ששום פיצוי לא יכול להקהות", נכתב בפסק הדין, "ובכל זאת, על מנת לאמוד את גובה הנזק, נלקחו בחשבון מספר הילדים שנותקו מאביהם, מספר הפעמים בהן האם סיכלה הליכים טיפוליים והפרה החלטות שיפוטיות, משך הנתק ועוצמת הכעס שפיתחו כלפי האב".
השופטת גדיש חייבה את האם לשלם לאב פיצוי בסך 440 אלף שקל לפי החישוב הבא:
לגבי ארבע מהבנות – סך של 20 אלף שקל לכל שנה בה כל אחת מהבנות היתה מנותקת מהאב.
לגבי הבן והבת הצעירים – 30 אלף שקל לכל שנת נתק.
"החיוב צריך להיות גבוה יותר, בשים לב לכך שהנתק החל תוך כדי ההליכים המשפטיים, משל האם לא הפנימה את הנזק שנגרם לילדים מהתנהגותה", ציינה השופטת גדיש וחייבה את האם גם בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.ב"כ האב: עו"ד משה אוסדויטשר
את האם ייצגה עו"ד טובה אייזנשטיין.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
