בית משפט המחוזי בחיפה דחה ערעור של אב לבטל חלק מהסכם גירושין לפיו התחייב לשלם לאישה מיליון שקלים, בית המשפט נימק את ההחלטה בהלכה פסוקה לפיה "הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכמי גירושין, שלובות זו בזו, ומפאת מורכבותן לא ניתן להפריד הסכמי גירושין לחלקים".
לפני שבע שנים חתמו הצדדים, הורים לשני בנים (כיום בני 20, 26), על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, והתגרשו.
במסגרת ההסכם הסדירו את משמורת הילדים שהיו אז קטינים, את זמני השהות, דמי המזונות, לרבות מזונות שיקומיים עבור האישה. עוד הוסכם, כי בית המגורים במושב יעבור לבעלות האישה בלבד בכפוף לסידור הגט לצד ויתור האישה על כתובתה ועל זכויותיה בחברה שבבעלות הבעל. עוד סוכם כי באוקטובר 2019 הבעל ישלם סכום חד פעמי בסך מיליון שקלים לאישה, וישלם כל סכום שיידרש על חריגות, היטלים, וארנונה על הבית, עד למועד אישור ההסכם.
שלוש שנים לאחר הגירושים פתחו הצדדים בתביעות הדדיות בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת גילה ספרא-ברנע):
באוגוסט 2017 הגיש האב באמצעות עו"ד גיא שמעון תביעה לביטול מזונות הבן הצעיר בטענה שהוא "בן מרדן".
שנתיים לאחר מכן הגישה האם באמצעות עו"ד רם יוגב תביעה במסגרתה עתרה לחייב את האב לשלם את דמי ההיוון למנהל מקרקעי ישראל, בגין חריגות הבנייה של הבית.
מנגד האב הגיש תביעה נוספת נגד האם, תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא פטור מהתחייבויותיו לפי הסעיף בהסכם המורה להעביר לה מיליון שקל.
לטענת האב, האם גרמה לניכור הורי שעה שאין לו כל קשר עם הבן הבכור מאז 2014, ואילו הבן הקטן "מתעתע" בו ומקיים את המפגשים עימו רק מאחר ונכפה עליו על ידי בית המשפט. לטענת האב, בעקבות התנהגותה כפוית הטובה של האם אין הצדקה להעניק לה את הסכום של מיליון השקלים אותו התכוון לתת לה, לטענתו, רק במידה ותטפל במסירות בילדים ותגדל אותם היטב ללא קשר לוויתור שלה על כתובתה או על זכויותיה בחברה העסקית שלו.
אשר לתביעה לביטול מזונות, טען האב, כי האמא לא עודדה את הבן הצעיר לקיים עם אביו את זמני השהות שנקבעו, לגישתו, התנהגותה של האם הביאה לניתוקו המוחלט של הבן ממנו ומהווה שינוי נסיבות מהותי אשר הופך את אכיפת הסכם הגירושין לעוול נוראי.
עוד נטען, כי בהתאם לפסיקה עול הפרנסה של הבן המרדן מוטל על ההורה המשמורן, בוודאי כאשר הוא יכול לפרנס, משמע על האמא.
אשר לתביעת האישה בנוגע לתשלום למנהל מקרקעי ישראל, האב טען, כי גרושתו נמנעה במחדל מקיום ההתחייבות שלה להעביר את הבית במושב על שמה, במשך חמש שנים היא נמנעה מכך במטרה למנוע ממנו אפשרות לקבל משכנתה ולרכוש לעצמו בית משלו.
האשה טענה מנגד, כי לא מתקיים ניכור הורי ביחסיה עם הבן, לטענתה, הנתק בין האב לבין הבן הצעיר נוצר באשמת האב בלבד, במקום לפייס את הילד הוא בחר להגיש נגדו תביעה.
עוד היא טענה, כי מטרת התביעה של האב היא לבטל את התחייבויותיו לשלם את הכספים המגיעים לה כחלק מהסדר איזון המשאבים שערכו, וכי בתביעותיו הוא מנסה להיתלות בניכור הורי שאינו מתקיים, ואף אילו היה מתקיים, לא היה בו כדי להוות הפרה של ההסכם.
בית המשפט למשפחה בחיפה דחה את תביעת האב לביטול הסכום הכספי שעליו להעביר לאם, וקבע כי לאור חוות דעת מומחה לא מתקיים ניכור הורי במקרה הזה. "הסכם הגירושין הוא מקשה אחת של מארג הסכמות הצדדים ואין להפריד בין התניותיו השלובות זו בזו", נקבע בערכאה הראשונה בה הודגש כי אין בתחושתו הסובייקטיבית של האב כדי להצדיק את ביטול התחייבותו לשלם.
באשר לביטול מזונות "בן מרדן", קיבל בית המשפט את טענת האב, וקבע, כי קיימת הצדקה לביטול רטרואקטיבי של המזונות לתקופה שבין הגשת התביעה ועד לתחילת ההליך הטיפולי, לפיכך, חויבה האם להשיב לידי האב סכום של 55 אלף שקל.
בנוסף, מתוך ניסיון למנוע את דעיכת הקשר בין האב לבן הופחת החיוב במזונות ביוזמת האישה מתחילת המפגשים אצל המומחה ועד שיגיע לגיל 23, לסך של 2000 שקל בלבד, במקום 5,000.
לפיכך האם חויבה להשיב לאב עוד 102 אלף שקלים אשר שולמו ביתר עבור התקופה הרלוונטית.
באשר לתביעה לאכיפת הסכם גירושין ותשלום דמי היוון לרשות מקרקעי ישראל נקבע, כי מאחר והאישה לא הסבירה מדוע לא פעלה עד כה להעברת הבית על שמה מוטלת עליה האחריות לבדוק עם רשות מקרקעי ישראל מהם דמי ההיוון אותם הייתה נדרשת לשלם לו פעלה להעברת הבית על שמה.
האב ערער על פסק הדין לבית משפט המחוזי בחיפה אבל השופטים, סארי ג'יוסי, עופרה אטיאס וניצן סילמן דחו את הערעור משנמצא כי מדובר בקביעות עובדתיות אשר נקבעו במסגרת פסק הדין של הערכאה הראשונה, שאין להתערב בהן, תוך שהם חוזרים על העיקרון: "הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים הוא הסכם מחייב, שהוראותיו השונות, שלובות זו בזו, ואינן ניתנות להפרדה".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
