גבר נשוי ואב לארבעה ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת במשך שש שנים (2014-2020), שבמהלכן נולדו לו ולמאהבת שני ילדים משותפים. לאחר שהגבר התגרש, הוא והמאהבת – גרושה ואם לשניים בעצמה – קבעו להינשא.
הצדדים, בני הקהילה האתיופית, ערכו טקס אירוסין כאשר הגבר היה עדיין נשוי לאשתו הקודמת, אך מיד לאחר שהגבר קיבל גט מאשתו הראשונה, הצדדים פנו לרבנות לקבלת היתר נישואין, הזמינו שמלת חתונה, קנו טבעות נישואין וחילקו הזמנות.
אלא שאז חלה תפנית בעלילה: ארוסתו של הגבר דרשה ממנו לחתום על הסכם ממון שיבטיח לה כי דירתה תישאר שלה, הוא סירב והיא ביטלה את החתונה וזרקה אותו מדירתה.
בעקבות הפרידה הקשה, הגבר הגיש נגד ארוסתו תביעה שבה דרש כי תפצה אותו בגין הפרת הבטחת נישואין.
מנגד, גם היא ביקשה מבית המשפט לקבל ממנו פיצוי, בטענה שפגע בפרטיותה כאשר הפיץ סרטון אינטימי שלהם.
בתביעה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקריות עתר הגבר לחייב את האישה לשלם לו פיצוי לא רק על הפרת הבטחת נישואין, אלא גם על עוגמת נפש ונזקים שנגרמו לו.
הוא טען כי הצדדים חיו יחדיו כידועים בציבור, ערכו טקס אירוסין וחתמו על הסכם נישואין כנהוג בעדה האתיופית, ובמשך שש שנים התגוררו תחת קורת גג אחת והביאו לעולם שני ילדים. הוא לא הכחיש כי בעת עריכת טקס האירוסין היה עדיין נשוי, אך לדבריו הדבר לא מנע מהם להבטיח זה לזו כי עם גירושיו הם יינשאו.
הגבר הוסיף וטען כי הוא וארוסתו התגוררו בדירת האישה, שהבטיחה לו ש"דירתה היא דירתו", ועם לידת בתם השנייה דרשה לעבור לדירה גדולה יותר. לטענתו, הצדדים שיפצו מכספים משותפים את דירת האישה, השביחו ומכרו אותה, אך האישה רשמה את הדירה החדשה על שמה בלבד, למרות שהאיש נטל הלוואה לצורך מימון עלות התיווך והעורך דין.
מתביעת הגבר עלה עוד, כי רק לאחר חלוקת ההזמנות לחתונה דרשה ממנו האישה שיחתום על הסכם לפיו מעולם לא התגוררו יחד ודירתה אינה שייכת לו, ומשסירב לעשות כן – היא ביטלה את הנישואין וזרקה אותו מהדירה כשהוא חסר כל.
התובע טען כי כתוצאה מהפרת ההבטחה נגרמו לו נזקים: הוא קיבל החלטות כלכליות ועשה השקעות כספיות על בסיס ההבטחה, הושפל בפני משפחתו וחבריו, נזרק מהבית ללא קורת גג, ונאלץ לפנות לעזרת משפחה וחברים, בעוד שהאישה נותרה עם כל הרכוש שצברו במשותף ואף פתחה עסק לפרנסתה.
בסיכום, הגבר דרש פיצויי הסתמכות בגין הפרת ההבטחה, פיצוי בגין מצג כוזב, החזר הסכום שמסר לידיה על תשלום הוצאות התיווך ורכישת הדירה, הכרה בזכויותיו בדירת האישה, מחצית משווי המיטלטלין, פיצוי על נזקיו הנפשיים, חלקו בהשבחת הדירה, הוצאות מסיבת האירוסין, והחזר הוצאות החתונה שבוטלה.
האישה טענה מנגד, כי האיש היה נשוי לאחרת במועדים הרלוונטיים ואין עילה לתביעה להפרת הבטחת נישואין מגבר נשוי. האישה אישרה שביקשה שיחתמו על הסכם ממון טרם הנישואין, שכן התגוררו יחד בדירה השייכת לה בלבד והיא ביקשה לעגן זאת בהסכם ממון.
בבואה להחליט, סגנית נשיאת בית המשפט, השופטת שירי היימן, היתה צריכה להכריע במספר סוגיות שמחלוקת:
– האם האישה נתנה לאיש הבטחה להינשא לו העולה לכדי הסכם מחייב?
– האם האישה הפרה את ההסכם?
– ככל וייקבע כי גובש הסכם והופר, האם נגרמו לאיש נזקים בגינם הוא זכאי לפיצוי?
לאחר שעיינה במסמכים, שמעה את הצדדים והעדים, ובחנה את הטיעונים, השופטת הגיעה למסקנה כי יש לדחות את התביעה על כל רכיביה.
השופטת הסבירה, כי ניתן לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים והאירועים שהובילו לפרידה בשני אופנים, ובאף אחד מהם לא קמה לאיש הזכות לפיצויים.
"דרך אחת מובילה למסקנה שהצדדים ראו עצמם כנשואים כבר משנת 2014 עת ערכו טקס נישואין בהתאם למסורת העדה האתיופית. הצדדים התכוונו להעניק ליחסים ביניהם תוקף חוקי על ידי עריכת חופה כדת משה וישראל, אך נפרדו קודם לכן, ביוזמת האישה. פרידה ופירוק התא המשפחתי אינם מהווים עילה לפיצויים", קבעה השופטת והתפנתה להסביר את הדרך השנייה.
"גם אם נלך בדרך האחרת וייקבע כי האישה הפרה את ההבטחה להינשא לאיש כדת משה וישראל, הרי שלאור חוק החוזים, לאישה קמה הזכות להפר הבטחתה, מאחר והאיש הפר את ההסכמה שעמדה בבסיס היחסים בין הצדדים", ציינה השופטת והסבירה, כי הצדדים הסכימו שהדירה השייכת לאישה תמשיך ותישאר בבעלותה הבלעדית. "על בסיס הבנה זו החליטו הצדדים להינשא כדת משה וישראל, אולם כשביקשה האישה לעגן הסכמה זו בהסכם ממון, האיש סירב לכך ובכך גילה דעתו כי הוא אינו מסכים עוד לכבד הסכמה זו. בכך הפר האיש את ההסכם ביניהם הפרה שניתן לראות בה הפרה יסודית המזכה את האישה בביטול הבטחתה להינשא לאיש", קבעה השופטת.
לדברי השופטת היימן, התובע לא הוכיח אף אחד מראשי הנזק להם טען בכתב התביעה, מלבד נזק מזערי בסך כ-1,000 שקל. לאור דחיית התביעה, הוא חויב בהוצאות בסך 15 אלף שקל.
באשר לתביעת האישה שטענה כי הגבר הפיץ סרטון אינטימי בהם הם נראים מקיימים יחסי מין, הגבר הכחיש כי אי פעם צילם סרטון כזה, ו-ודאי שלא הפיץ. לטענתו, כלל לא ניתן לזהות מי המצולמים בסרטון.
"מצפייה בסרטון לא ניתן ללמוד כי המצולמים הם הצדדים", פסקה השופטת, "העד היחיד שהוזמן מטעמה של האישה הכחיש כל קשר לסרטון. לא הוצגה כל ראיה הקושרת בין הסרטון לבין האיש". גם תביעה זו נדחתה, והאישה חויבה בהוצאות בסך 5,000 שקל.
את הגבר ייצגה עו"ד אורלי מואיגר אביגדור.
את האישה ייצג עו"ד אריאל יום טוביאן.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
