בית המשפט העליון קבע בהחלטה תקדימית כי למשטרה אין סמכות לתפוס כסף מזומן שנמצא בחיפוש בביתו של אדם, במידה והעבירה היחידה המיוחסת לו היא העלמת מס – השמטת הכנסות. במקרה כזה, מס הכנסה רשאי לבקש עיקול על הכספים, ואין מקום להפעלת סנקציה נוספת של חילוט פלילי. כך קבעו שופטות בית המשפט העליון דפנה ברק ארז וענת ברון בדעת רוב מול דעתו החולקת של השופט דוד מינץ.
ב-15 בנובמבר 2020 ביצעה ימ"ר מג"ב חיפוש בבית משפחת אבו ג'אבר בכפר קאסם. עילת הצו היתה חשד לאחזקת אמל"ח וחשד להלבנת הון מהלוואות בריבית. מעל מיליון וחצי שקלים במזומן נתפסו מוסלקים בדופן כפולה של ארון. בשלב זה, מלבד תפיסת הכסף לא נמצא ביסוס לעבירות אחרות או לפעילות בלתי חוקית, וכעת מיוחסות לבני המשפחה עבירות על פי פקודת מס הכנסה בלבד.
לאחים במשפחה יש חברה למערבלי בטון בענף הבנייה. כאמור, עבירת הלבנת הון לא בוססה שכן עבירות מס ייחשבו כעבירת מקור עצמאית רק מעל סף מסוים, והסכום במקרה זה גבולי.
הקופה המשפחתית
באמצעות עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין פנתה המשפחה לבית משפט השלום בפתח תקווה וביקשה את שחרור התפוסים. לטענת בני המשפחה, מקור הכספים חוקי, והם הוחזקו במזומן במסגרת "קופה משפחתית" המשמשת את כל בני המשפחה המורחבת, כמקובל במגזר הבדואי. "המבקשים חיים בצורת חיים מסורתית של חמולה משותפת, בבית גדול שבו מתגוררים ההורים יחד עם כל הבנים, כלותיהם וילדיהם. באמצעות הקופה ממומנים האירועים המשפחתיים, חינות, חתונות וחאפלות, ואליה גם נכנסות המתנות מאותם אירועים", נכתב בבקשת להחזרת התפוסים, "מדובר בחסכונות שצברה המשפחה עם השנים".
המדינה ביקשה להחזיק בכל הכסף שנתפס לצורך חילוט עתידי, לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי המאפשר תפיסה לשם חילוט של "חפץ" שהיווה "אמצעי" לביצוע עבירה, או "שכר" שהופק מביצוע עבירה.
עו"ד פינקלשטיין טען מנגד, כי אין איסור חוקי על החזקת כספים במזומן, וכי מקורו של חלק מהכסף אף בהלוואה בנקאית.
בית משפט השלום קיבל חלקית את בקשת ההגנה והורה לשחרר כחצי מיליון שקל מתוך התפוסים שניתן לייחסם למשיכת כספים וקבלת הלוואה מהבנק.
הן המדינה והן ההגנה הגישו ערר על ההחלטה. שופט בית משפט מחוזי מרכז, עידו דרויאן-גמליאל, קיבל את ערר המדינה וביטל את ההחלטה לשחרר חלק מהכסף.
בשלב זה, עו"ד פינקלשטיין פנה לבית משפט העליון בבקשת רשות ערר. הסנגור, ששימש בעבר כראש חוליית חילוט מן העבר השני כאשר היה בפרקליטות מחוז מרכז, טען כי אין למדינה סמכות לתפוס כספים בשלב זה טרם הגשת כתב אישום – כאשר החשד הוא לביצוע עבירות מס לפי פקודת מס הכנסה (בלבד).
ההגנה טענה כי בניגוד לעמדת המדינה, סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי העוסק בחילוט "חפצים" במסגרת חקירה, אינו מקנה למדינה סמכות לתפיסת כספים, שכן הכסף המזומן שנתפס אינו "חפץ" ששימש לעבירה (וכזכור, אין טענה לכל עבירת מקור פלילית), וכמו כן הכסף לא היווה "שכר" בעד ביצוע עבירה. המדינה לא ביקשה להפעיל את סמכויות החילוט האחרות על פי חוק איסור הלבנת הון, מאחר שאין חשד סביר גם לעבירות כאלה, ועל כן המסקנה כפי שטענה ההגנה היא כי אין למדינה סמכות לתפיסת הכספים לצורך חילוט.
עו"ד פינקלשטיין ציין עוד כי ממילא, במקביל למסלול הפלילי, מס הכנסה כבר הפעיל את סמכויותיו וביקש עיקול על הכספים בהליך אזרחי לצורך גביית שומת מס – ומכאן שהמשך החילוט הפלילי ייצור תוצאה לא מידתית שאינה צודקת בעליל, כך שהמדינה תדרוש את הכספים פעמיים, הן בהליך פלילי והן בגביית מס. זאת בעוד שהמס על הכספים (גם בהנחה שבוצעה עבירת מס) מגיע רק לחצי מגובה הסכום שנתפס.
פרשות מרחיקת לכת
בית המשפט העליון קיבל את כל טענות ההגנה, כאמור ברוב דעות. השופטות ברק-ארז וברון קבעו כי לא ניתן לתפוס את הכסף המזומן לחילוט כ"חפץ ששימש אמצעי לעבירה", משום שה"חפץ" שבאמצעותו מבוצעת עבירה של מס הכנסה הוא הדוחות הכוזבים המוגשים לפקיד השומה – ולא הכסף עצמו.
עוד קבע בית המשפט כי הכסף שנתפס אינו יכול להיחשב גם כ"שכר" שהופק מביצוע עבירה, משום שלא נטען כי הוא הופק מביצוע עבירות פליליות, אלא לכל היותר נטען שהוא תוצר של אי דיווח על הכנסות ואי תשלום מס.
השופטת ברק ארז כתבה: "בנסיבות שבהן נמצא סכום כסף מזומן בביתו של אדם, באופן המעורר חשד לביצוע עבירה של העלמת מס, החשד הוא ככלל ביחס לעצם אי-הדיווח, ולא ביחס לכך שהכספים התקבלו בגין פעולה בלתי חוקית. זאת, בשונה למשל מכספים שהתקבלו בגין סחר בסמים, שאז פעולת הממכר עצמה נאסרה בחוק, ועל כן ניתן יהיה במקרים המתאימים לחלט את הכספים שנתקבלו בתמורה לאותה פעולה".
השופטת הוסיפה ודחתה את טענת המדינה, לפיהן כאשר אדם מחזיק כסף מזומן "קמה חזקה עובדתית" שהכסף נתקבל כהכנסה שלא דווחה. "לפרשנות זו של המדינה השלכות מרחיקות לכת מבחינת היכולת לתפוס סכומי כסף מזומן שאדם מחזיק ברשותו, הגם שלא מוטל על כך איסור בדין", כתבה השופטת ברק ארז.
עוד הוסיפה כי "עיקרון המידתיות צריך להוות עיקרון מנחה במסגרת השימוש בכלי התפיסה והחילוט… ובמיוחד במקרים מסוג זה שבפנינו אין מדובר בכספים שניתן לשייכם להתנהגות פלילית מובהקת… במישור שיקול הדעת, הכף נוטה בבירור לעבר הימנעות משימוש בכלי התפיסה הפלילי כאשר פתוחה בפני רשויות המס הדרך לעשות שימוש בכלים פוגעניים פחות. בראש ובראשונה הדברים אמורים בכלי האזרחי של סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, המאפשר לדרוש מהנישום ערובה לתשלום המס… כפי שנעשה בפועל גם במקרה זה… תפיסת הכספים ב'מסלול' הפלילי לצורך הקפאת המצב הנתון עד לקבלת החלטת רשויות המס לפעול בנתיב האזרחי – מעוררת אי-נחת".
לסיכום, נקבע: "סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי אינו מקנה ליחידה החוקרת סמכות לתפוס כסף מזומן שנמצא בחצרו של חשוד בעבירה של העלמת מס לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. על כן, יש לקבל את הערר משפעולת התפיסה בוצעה בחוסר סמכות. כל זאת, מבלי לפגוע בסמכות רשויות המס להוסיף ולפעול לעיקול הכספים".
עו"ד ד"ר פינקלשטיין מסר בתגובה לפסק הדין: "מדובר בהחלטה מהפכנית של בית המשפט העליון, אשר ביטל פרקטיקה שבוצעה בעשרות תיקים, ואשר אושרה – בטעות – על ידי בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזיים. טענו לכל אורך הדרך, כי לא ניתן לראות בכספים שהתקבלו כתוצאה מפעילות חוקית כספים המיועדים לחילוט, אך בשל העובדה שקיים חשד שההכנסות בגינם לא דווחו. לא ייתכן כי מעבר למס (האזרחי) המגיע לכ-50 אחוז, יגבה עוד 100 אחוז של הקרן בשל אי-דיווח, וכך היקף הגבייה יגיע להיקף של פי שלושה מהיקף המס, וזאת עוד לפני מרכיבי ענישה של קנסות, מאסר וכדומה".
עו"ד פינקלשטיין הוסיף כי "יש לשים לב לביקורת החריפה שמתח בית המשפט העליון גם על האופי הבלתי סדור של האכיפה בנושא זה. מדובר בפסק דין נוסף שבו מאותת בית המשפט העליון לרשויות האכיפה, כי ידן קלה מדי על ההדק בנושא התפיסות לצורך חילוט, שמבוצעות בעוד חזקת החפות עומדת לחשוד, ולעתים חורגות מכל פרופורציה הגיונית. פסק דין זה מצטרף לפסק דין ברהמי של כב' השופט עמית שבו קיבל בית המשפט העליון את טענתי לפיה התכלית העונשית בחילוט לא יכולה לעמוד בפני עצמה, והורה לשחרר את כלל הרכוש, כאשר שני פסקי דין אלו מהווים יחד קריאת כיוון לפרקליטות לשקול מחדש את מדיניותה המקצינה והולכת בנושא התפיסות והחילוטים".
יפה