"לא רוצה הסברים מפקידי סעד ושופטים, שהוצאת ילדים מהבית זה 'הרע במיעוטו'"

מחוז מרכז בלשכת עורכי הדין קיים כנס תחת הכותרת "זכויות ילדים במבט רב מימדי", שעסק בנושא אלימות כלפי קטינים, כחלק ממדיניות ראשת המחוז עו"ד רומי קנבל (7 ביוני).

אחת הדמויות המעניינו בכנס היתה אתי אגיסון, מי שהיתה לפני שני עשורים מכורה לסמים קשים שחיה ביפו. אגיסון הוזמנה לכנס כדי לספר איך הפכה מפסנתרנית מוכשרת לאישה מוכה אשר נישאה בגיל 18, ובסופו של דבר התמכרה לסמים קשים, הרואין וקוקאין. בשיא השפל, שירותי הרווחה לקחו את שלושת ילדיה, ושניים מהם נמסרו לאימוץ.
בשנת 1997, לאחר שאגיסון סיימה לרצות שש שנות מאסר על שוד בנסיבות מחמירות, היא עשתה מהפך בחיים ונגמלה מסמים. חלפו עוד חמש שנים כאסירה משוחררת מטופלת ומודעת לעצמה, והיא הפכה לפעילה חברתית. כיום היא מדריכה שיקומית בבית החולים לפגועי נפש אברבנל, ומנחת קבוצות של מכורים. בצד האנטי ממסדי, שהוא מטבע הדברים חלק מאישיותה על רקע סיפור חייה הקשה והכואב, היא ידועה כמי שנותנת כתף לנפגעי רשויות הרווחה, ובעיקר לאימהות שהוציאו להם את הילדים מהבית, שזה היה חלק מרכזי בכנס של הלשכה.

את הכנס בשיתוף המועצה לשלום הילד ארגנה יו"ר ועדת קטינים ונוער בסיכון בלשכה, עו"ד הילה יחזקאל, המתמחה בייצוג משפחות וילדים שנקלעו למצבים דומים של הוצאת ילדים מהבית. עו"ד יחזקאל ראיינה את אגיסון במסגרת פאנל יחודי של "אחת על אחת", והמרואיינת המעניינת לא חסכה ביקורת משירותי הרווחה.

תחילה דרך הסיפור האישי שלה, היא סיפרה איך הוציאו את שני ילדיה לאימוץ, ואיך אחד מהם נשלח למשפחת אומנה. "אימוץ הוא פתרון שמוחק לילד את העבר שלו, פשוט מחליפים לילד את תעודת הזהות שלו", אמרה אגיסון במהלך הכנס.
עו"ד יחזקאל השלימה אותה מהצד המקצועי: "אין ספק שמצופה מהמערכת למצוא חלופות ותרופות טובות יותר, טרם קבלת החלטה על הוצאה חוץ ביתית, לא חייבים להסתפק ברע במיעוטו".

בראיון לאתר "פוסטה" התמקדה אגיסון בעיקר במחדלי רשויות הרווחה והפגיעה שלהן באוכלוסיות חלשות. "לצערי הרב זאת המדיניות", היא אומרת, "המדינה התנערה כליל מכל מי שנחשב לאוכלוסייה במצוקה ואוכלוסייה קשת יום, כולל חולים וקשישים. מערכת הרווחה עברה הפרטה ואנו רואים את זה כל יום בכל הענפים – טיפול, שיקום, סיעוד".
אגיסון ממקדת את הביקורת שלה בהפרטת שירותי הרווחה, בעיקר הוסטלים לשיקום אבל גם בתחום הקשישים. "כאשר אדם פותח עסק הוא חושב על הרווחיות שלו, זה הכי טבעי בעולם, אבל האזרח הנזקק משלם את המחיר", היא אומרת. "למזלי, את הטיפול שלי עברתי בכלא ושם לא היה אינטרס כלכלי. הטיפול בבתי הסוהר הוא ברף העליון, כי אין השפעות של אינטרסים זרים, זה נטו טיפול, אבל זה משהו שלא יכול להתקיים לעולם בשוק הפרטי".
על עבודתה כמדריכת שיקום בבית החולים אברבנל של משרד הבריאות היא אומרת: "אני קודם כל מחויבת למטופלים, לתת להם את השירות המיטבי ביותר, תמיד צריך להגדיל ראש".

בתחום הוצאת הילדים מבתיהם היא אומרת: "פקידות הסעד למדו עבודה סוציאלית, אבל הן קיבלו סמכויות שלא תואמות את ההשכלה שלהן. הן עייפות, אין להן תקנים והן לא מתפקדות. צריך ליצור רשת ביטחון למשפחה שבאה ובקשה עזרה, טיפול, שיקום, סיעוד, ולא לקחת לה את הילדים כפיתרון בסיסי כאשר נתקלים במשפחה במצוקה".

לטענת אגיסון גם בנושא של הוצאת ילדים מהבית יש אינטרס כלכלי, ומציינת שמשפחות אומנה מקבלות 3,000 שקל לחודש עבור כל ילד. "כאשר מוציאים ילד מהבית נגרם לו נזק כבד יותר. אין משפחה בעולם שתסכים לקחת שלושה או ארבעה ילדים יחד, ולכן מפזרים אחים בין משפחות. הילדים האלה יישארו לעולם עם תחושת היתמות. אם הילדים גם יוכרזו ברי אימוץ – הם גם יאבדו למעשה לעולמים את האחים שלהם. זו בפועל מחיקה של משפחות, וזה פשוט פשע שניתן להימנע ממנו במקרים רבים. זה מצער, אבל ב-90 אחוז מהמקרים השופט מקבל את דרישות פקידות סעד ".

קשה לאגיסון לא לחזור למקרה האישי שלה, המהווה לדבריה דוגמא מהחיים. היא מספרת כיצד פקידות הסעד לקחו את שלושת ילדיה בשנת 1993, כאשר היתה מכורה לסמים. "הבן היה תינוק והבת שלי היתה בת שלוש", היא מספרת, "הגיעו פקידות סעד ולקחו את הילד. באותה תקופה השתמשתי בסמים, הייתי מכורה, והעלימו לי שלושה ילדים מתוך חמישה. אני מתעסקת במחיר שהילדים משלמים. הבן הגדול שזוכר היטב את האירוע, כי באותו זמן הוא היה נער, אמר לי: 'את היית משתמשת, אז למה הם פגעו בי?'. אילו היו מושיטים לי יד ומסייעים לי להיגמל או להיות מטופלת, יכול להיות שלא היו לוקחים לי את הילדים.

"נכון, יש מצבים שאין מנוס מהוצאת הילד מהבית, במצבים האלה אני לא רוצה לשמוע הסברים של פקידי סעד ושופטים, שזה הרע במיעוטו. הרע במיעוטו זה שהילדים נמצאים בתא המשפחתי גם אם ההורים נרקומנים או משהו אחר. ברוב במכריע של המקרים הילדים מוצאים מהבית בגלל הזנחה, אבל הזנחה זה משהו סובייקטיבי, ואפשר גם לטפל בזה לפני שמוציאים ילד מהבית, מה עם מנקה למשפחה כזו, מדריך חבורות רחוב, עובד סוציאלי קרוב? אני למשל צריכה שאצלי בבית הכל יהיה נקי וממורק, אם אני רואה ילד קצת מלוכלך אני רשאית לומר שהוא עובר הזנחה? ואולי הילד מטופל?.

"קחו למשל אישה עם מצוקה כלכלית שצריכה לפרנס שמונה ילדים ללא מזונות, וצריכה לחשוב איך היא תשלם את חשבון החשמל. יכול להיות שלילדים שלה יש את הבית הכי מחבק והכי תומך למרות שאין כסף. אבל רשויות הרווחה בישראל מתנהגות כגוף פושע, כי הרי לא יתכן שפקיד סעד יגיד את המילה 'הרע במיעוטו' כשהוא מוציא ילד מהבית. במוסדות לילדים חוסים יש לא פחות עליבות והזנחה, אין שם דמות קבועה ומדריכים מתחלפים כל שמונה שעות. אם כבר הוציאו ילד מהבית צריך לתת לו את הטוב ביותר, אבל בפועל זה לא קורה".
אז מה עושים?
"המדינה צריכה לקחת אחריות על אוכלוסיות קשות, כי בזה נמדדת חברה חזקה, ביכולת להעצים את החלש, ולא להוציא את הילד מהבית ולהעביר אותו למוסדות מופרטים בדרך אל הלא נודע".
לסיום, יש לציין כי בסופו של דבר אגיסון הצליחה לאתר "בדרכים לא דרכים" את שני ילדיה שנמסרו לאימוץ. הבן שלה הסכים לחזור ולהיות בקשר איתה, אך בתה לא מעוניינת בקשר איתה, עד היום, ואגיסון מכבדת את החלטתה. "אני נאבקתי להחזיר את הילדים שלי, והיה חשוב לי שהם יידעו את זה, לפחות".