באתר "פוסטה" פורסם כי בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור של אישה אשר ביקשה לקבוע כי סוגיית הרכוש בהליך הגירושין תידון בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. הרכב של שלושה דיינים בבית הדין הגדול אף חייב את האישה ב-10,000 שקל הוצאות (30 אוגוסט).
הבעל הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין, אליה כרך בין היתר גם את ענייני הרכוש. האישה ביקשה לדחות את התביעה בטענה שאינה כנה, וכי סוגיית הרכוש נתונה בלעדית לבית המשפט לענייני משפחה. זאת לטענתה מאחר שעל מנת לברר את הסוגיה הרכושית נדרש לצרף צד שלישי. לפיכך היא הגישה תביעת רכוש לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, תוך שהסתירה מבית המשפט את תביעתו של הבעל, שכאמור הקדים אותה. במקביל, אימה של האישה תבעה אותה ואת חתנה בבית המשפט לענייני משפחה, שם דרשה לתת סעד הצהרתי על דירה השייכת לה.
הבעל ביקש מבית הדין לקבוע כי אין מקום לפקפק בכנות התביעה, וכי הסמכות לדון בגירושין היא בידי בית הדין הרבני. הבעל הוסיף כי ענייני הרכוש נכרכו בתביעתו המקורית לגירושין, שקדמה לתביעה הרכושית שהגישה האישה. בית הדין הרבני קיבל את טענות הבעל וקבע כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש מסורה לו. האישה לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, שם חזרו פרקליטיה על הטענות בדבר כנות התביעות שהגיש הבעל. לטענתם, הצדדים חיים בנפרד כבר שש שנים (בחדרים נפרדים), והעובדה שהבעל תבע רק כעת – מלמדת על חוסר כנות.
באמצעות עורכי הדין ארתור שני, רונית זיסמן, סיון משיח והדס ברוה, האישה עתרה לבג"ץ וטענה כי בית הדין חרג מסמכותו כאשר קבע שבידיו סמכות השיפוט לדון בענייני הרכוש, שכן כריכת העניינים הרכושיים לא נעשתה באופן כן. עוד הוסיפה, כי הבעל החסיר פרטים רבים הנוגעים לרכוש המשותף, לרבות זכויותיו מעבודה, חסכונות, קרנות ונכסים נוספים הרשומים על שמו. בהתייחס לתביעת אימה, האישה טענה כי בית הדין לא יכול לצרף צדדים שלישיים לתביעה הכרוכה – דבר אשר פוגם ביכולתו להכריע בתיקים מורכבים כדוגמת תיק זה, וכי לא ניתן לבצע איזון זכויות רכושי כדבעי בשעה שחלק מהרכוש מצוי בהתדיינות בפני טריבונל שיפוטי אחר.
הבעל, באמצעות עו"ד דפנה לביא, השיב כי דין העתירה להידחות, שכן תביעתו הכרוכה בבית הדין הוגשה קודם לתביעתה הרכושית של האישה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענתו, משהכריע בית הדין כי בסמכותו לדון בחלוקת הרכוש – החלטה אשר אושרה על ידי בית הדין הגדול – סמכותו של בג"ץ להתערב מצומצמת עד מאוד ובמקרה הזה אין לכך כל עילה.
באשר לבקשה לסעדים זמניים שהוגשה על ידי האישה טען הבעל, כי זו נועדה לשמר את המצב הקיים, ואין בה כדי למנוע מבית הדין מלדון בתביעת הרכוש שנכרכה.
הבעל הוסיף כי בית המשפט אף נענה לבקשתו ונמנע מלדון בתביעה, כפי שמחייב הכלל בדבר כיבוד הדדי בין הערכאות.
זאת ועוד, הבעל הדגיש כי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול קבעו באופן פוזיטיבי ונחרץ שכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין כנה ונעשתה כדין. לשיטתו, אין הכרח בפירוט מלא וממצה של כלל הרכוש בתוך התובענה דווקא, והחסר יושלם בדיון בפני בית הדין במידת הצורך.
בהתייחס לתביעתה חמותו, הבעל טען כי מדובר בתביעה נפרדת לחלוטין, והקישור שעושה האישה בין התביעות נועד לסכל את דיני הסמכות ולעכב את הדיון במחלוקות שבין הצדדים. לשיטתו, תביעת האם הוגשה על מנת ליטול מבית הדין את סמכותו בעניין הרכושי, וצירופה של האישה אל תביעת החותנת ממילא אינו הופך את התביעה לתביעה רכושית בין בני הזוג.
"לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בהחלטות של בתי הדין ובתגובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף", כתב השופט אלכס שטיין בפסק הדין של בית המשפט העליון, בהסכמת השופטים ניל הנדל וג'ורג' קרא, "הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של בית דין דתי אלא במקרים חריגים, צרים ומוגדרים… טענות העותרת באשר לכנות הכריכה וסמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש שבינה לבין המשיב נבחנו לגופן ונדחו הן על ידי בית הדין והן על ידי בית הדין הגדול. כפי שקבע בית הדין הגדול, כנות הכריכה היא עניין עובדתי במהותו אשר נבחן על רקע נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בתי הדין בחנו את הכריכה והגיעו למסקנה כי כנה היא, שכן המשיב מעוניין לחלק את הרכוש המשותף עם העותרת. ברי הוא, כי אין בסעד הזמני אותו קיבלה העותרת מבית המשפט לענייני משפחה כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש אשר נכרכו כדין לתביעת הגירושין".
* עו"ד דפנה לביא היא מרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
