מספר הנרצחים הגיע בשנת 2021 לשיא שלא היה כדוגמתו שנים רבות:
על פי נתוני המשטרה, 170 ישראלים קיפחו את חייהם בארועים פליליים. מדובר בעלייה של יותר מ-20 אחוז במקרי הרצח לעומת השנה הקודמת.
הרוב המכריע של האירועים הקטלניים והקורבנות הוא מהחברה הערבית, 75 אחוז מהנרצחים בשנה האחרונה הם ערבים, ובמספרים – 127 מתוך 170.
הפעם האחרונה שבה מספרי הנרצחים הגיע לשיא גבוה כל כך היה בשנים 2004 ו-2006, אך מאז מגמת העלייה נמשכת.
ב-2018 היו 116 נרצחים בישראל (81 ערבים, 35 יהודים).
ב-2019 היו 137 נרצחים, (101 ערבים, 36 יהודים).
ב-2020 היו 138 נרצחים (108 ערבים, 30 יהודים).
היום הוא ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
באופן סמלי, טקס הזיכרון השנתי למשפחות הנרצחים על רקע פלילי בישראל, התקיים לפני חודש ברמת גן, בדיוק באותו ערב ובאותה שעה בה התרחש הפיגוע הרצחני בבני ברק הסמוכה, בו נקטלו חיי ארבעה ישראלים – יהודים וערבים.
כזו היא הסמליות המצמררת בישראל. "המשפחות שאיבדו את יקיריהן מזדהות באופן עמוק עם האסון שנחת על משפחות הנרצחים בפיגועים על רקע לאומני", אומרת מייסדת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, לרה צינמן. "למרבה הצער, לצד הטרור הלאומני כמעט כל יום נרצחים נשים, ילדים, גברים במה שיש להגדיר כטרור אזרחי, החוצה מגזרים, דתות ומגדר. אבל ברחובות הערים נטמנו מטענים, נורו כדורים ונשלפו סכינים מהם נרצחו ונפצעו קורבנות תמימים, כולל נשים וילדים רכים".
לרה שכלה בשנת 1996 את בתה גנית צינמן בת ה-22, סטודנטית באוניברסיטה שנרצחה על ידי מחזר אובססיבי, חבר לספסל הלימודים. מאז מקדישה צינמן את חייה לתמיכה במאות משפחות שחוו גורל דומה, שנפלו קורבן לקציר הדמים הפלילי, והיא משמיעה את קולם של משפחות הנרצחים מול רשויות המדינה, במאבק עיקש על זכויותיהם.
בשונה מהשכול של חללי צה"ל וקורבנות הטרור, השכול האזרחי הפלילי הוא שכול שקוף המכה בעוצמה דומה, אבל המשפחות נאלצות להתמודד כמעט לבדן, רחוקות מההכרה והחיבוק הרחב למשפחות השכול הלאומי.
מערכת הצדק
בחודש אפריל, מספר ימים אחרי טקס הזיכרון הצנוע למשפחות השכול האזרחי שנערך בשיתוף משרד הרווחה, התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס אקדמי בו הוצג מחקר ראשון מסוגו, תחת הכותרת: "מערכת הצדק מנקודת המבט של הורי הנרצחים".
עורך המחקר, יובל עמית, עובד סוציאלי ועורך דין בוגר הפרקליטות, בחן את הקונפליקט של משפחות הנרצחים במפגש שלהם עם מערכות אכיפת החוק. עמית, שכתב את מחקר התזה בהנחייתה של פרופ' רונית ליכטנטריט, מכיר את הנושא מעבודתו כתובע פלילי במשך חמש שנים בפרקליטות מחוז תל אביב, לפני שעשה הסבה מקצועית לצד הטיפולי, כיום הוא עוסק בפסיכותרפיה.
המחקר מתאר את השלבים שעוברים הורי הנרצחים במסע המטלטל, מהתסכול הנצבר בקשר עם המשטרה והפרקליטות, דרך התמשכות ההליכים בבתי המשפט על פני שנים, ועד אימת ההקלה בעונש הנחווית על ידי המשפחות. "השיח בין הפרקליטות לבין ההורים השכולים מתואר על ידם כמונולוג פטרוני, לעתים מתקבל אצלם הרושם כי סיפורם ה'מיותר' מהווה נטל על התביעה… מדבריהם של מרבית המשתתפים במחקר עולה כי המפגש עם המערכת הסב להם יותר נזק וכאב מאשר רסיסי נחמה", כתב עמית. "הפרקטיקה של הסדרי טיעון בעבירות המתה בכלל מעוררת בהם תגובה קיצונית, והשלכותיה מייצרות משקע כבד. ההורים השכולים חווים בהסדרי טיעון נטישה של המערכת אותם".
גם לאחר מתן גזר דין, שההורים קיוו לראות בו תחנה סופית, הם מגלים כי מדובר בחניית ביניים בלבד, כתב עמית.
עונשם של אסירי עולם נקצב על ידי נשיא המדינה, בהמלצתה של ועדת שחרורים מיוחדת, החל משבע שנים לאחר תחילת ריצוי העונש, והקציבה ל-30 שנה ומעלה נחווית כפתיחה מחדש של הפצע המדמם. הקציבה היא גם נקודת הפתיחה ליציאת אסיר העולם לחופשות. למשפחות הנרצחים יש זכות להגיש התנגדות בכתב לוועדה הקוצבת, אך עליהן לגייס שוב ושוב משאבים נפשיים וכספיים, כל שנתיים מחדש, כאשר הן אינן מיוצגות על ידי המדינה.
ההתמודדות חוזרת וביתר שאת, מן הרגע בו האסיר כבר מבקש גם קיצור של העונש בהליך שחרור מוקדם. למשפחות הנרצחים אשר שילמו מחיר אולטימטיבי זוהי נקודת שפל, בראייתן הן רוצות למצות את ערך ה"גמול" והענישה למקסימום. בשלב זה הקונפליקט שלהם מול האינטרס הציבורי בשיקום אסירים הוא בלתי נמנע, לפי הגדרת המשפחות הצדק סופג מכה ניכרת.
14 המרואיינים
במסגרת המחקר ראיין עמית 14 הורי נרצחים, 11 אימהות ושלושה אבות:
אשר אנגלר, ב-2011 שכל את בנו יניב, בן 31, שנרצח כמאבטח בסניף בנק על ידי שודד שכונה ה'אופנובנק 2'. על הרוצח נגזרו מאסר עולם ועוד 18 שנים.
סבטלנה שמחייב, ב-2015 שכלה את בנה רומן, בן 41, שחקן וזמר, שנרצח בעת שהוזמן להופיע במסיבת סלבסטר במועדון. על הרוצח נגזרו בהסדר טיעון 16 שנות מאסר.
אוה פדל, ב-2016 שכלה את בנה אלמוג, בן 20, שהוזמן לחתונה של חברו ונרצח על ידי אביו של החתן בסיוע החתן וחבר משפחה. השלושה הואשמו בהריגה ובסופו של הליך נחתם הסדר טיעון, על אבי החתן והחבר נגזרו שש שנות מאסר, ועל החתן שלוש שנים בלבד.
תחיה אהרוני, ב-2006 שכלה את בתה עו"ד ענת פלינר, בת 42, שנרצחה לעיני שני ילדיה בארוע שוד על ידי נער בן 15. על הקטין נגזרו 21 שנות מאסר.
הנרית אמסיס, ב-2010 שכלה את בנה לורנס, בן 19, שנרצח בקטטה במועדון במהלך מסיבת גיוס של חברו. הנאשם הורשע בהריגה ונגזרו עליו 18 שנות מאסר.
איריס לביא-רייכמן, ב-1999 שכלה את בנה טל רייכמן, בן 17 בלבד, שעבד כסדרן בתחנת מוניות ונרצח על ידי נהג מונית, עליו נגזר מאסר עולם.
כרמלה יעקב, ב-2005 שכלה את בנה צחי, בן 28, שנרצח בקניון בת ים על ידי קטין אשר ללא כל היכרות קודמת דקר אותו דקירות קטלניות. על הקטין נגזרו 20 שנות מאסר.
רוית סבג, ב-2017 שכלה את בתה דור כרסנטי, בת 23, שנרצחה על ידי בעלה באחד ממקרי הרצח במשפחה המזעזעים, הבעל רצח גם את שני בניהם הפעוטים – יוסף בן שנה ושמונה חודשים, ובנימין בן שמונה חודשים – ואת נחמן, בנם של השכנים. על הרוצח נגזרו ארבעה מאסרי עולם.
אריה לוינסון, שכל את בנו טל, בן 17, שנרצח על ידי בן זוגה של אמו, גרושתו של אריה. על הרוצח נגזרו מאסר עולם ועוד חמש שנים.
יגאל נגר, שכל את בתו תהילה, בת 32, שנרצחה על ידי בן זוגה אשר נדון ל-19 שנות מאסר.
אליאן סורקין, שכלה את בתה ענבל, בת 28, שנרצחה על ידי בעלה עליו נגזרו 20 שנות מאסר.
אסתר אטיאס, שכלה את בתה דקלה, בת 33, שנרצחה על ידי בעלה אשר נדון למאסר עולם.
שושי כהן, ב-2012 שכלה את בנה בר, בן 18.
יעל (שם בדוי), ב-2009 שכלה את בנה.
בשני מקרים אלה נסיבות הרצח נותרו עלומות, הרוצח לא אותר.
המשבר הראשון מתרחש עם ההכרה של משפחות הנרצחים, שהן אינן צד בהליך שהפך את חייהן, כתב עמית ותיאר איך השליטה הופקעה מהורי הנרצחים על ידי המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, איך הציפייה שלהם להוביל את המסע אל גזר דין בענישה מירבית נכזבה פעמים רבות.
לצד הביקורת כפי שהיא משתקפת במחקר, חשוב לציין כי היו מרואיינים שבזכרונם נצרבו גם לטובה חוקר משטרה מסוים, פרקליט, שופט, ואפילו סנגורים, בזכות מחוות אנושיות קטנות וגישה אמפתית.
היחס אל המשטרה
היחס שמציגים ההורים השכולים כלפי המשטרה מאופיין בעיקר בחשדנות, למרואיינים יש טענות כבדות הכוללות הדלפות מחקירות לצד הסתרת מידע מהם, ובעיקר חקירה לא יסודית ויחס מזלזל.
ההודעה על הרצח – אחת החוויות המטלטלות היא יציאת מידע בדבר הרצח טרם מסירת הודעה לבני המשפחה. רוית סבג, אמה של דור שנרצחה בידי בעלה, סיפרה כי לפני שאחיותיה של דור ידעו, המידע הועלה לרשתות בתמונות שהופצו מהבית בהן נראה המגנט עם תמונת בני הזוג, על המקרר.
גם אשר אנגלר התוודע לרצח בנו יניב מצפייה בטלוויזיה, דיווח על השוד בסניף הבנק בבאר יעקב.
מחדלים בחקירות – טענה מרכזית נוספת של הורי נרצחים מתייחסת לאופן ביצוע חקירות. "הכל התחרבן בגלל אופן איסוף הראיות, שהיה רשלני", אמר אחד מהמרואיינים.
היו מקרים בהם בני משפחה ביקשו לאסוף ראיות נוספות, אך נענו בסירוב על ידי המשטרה. רוית סבג: "רצינו שיחקרו הרבה דברים נוספים, אבל לא היה אפשר, למה? הרי לרוצח כן מותר להוסיף ולהביא עדות חדשה".
יעל סיפרה: "היה בעל בית עסק סמוך לזירת הרצח, שהתקשר אליי, וסיפר על נתיב הבריחה של הרוצח. הוא אמר לי, 'תשמעי, דיברתי עם המשטרה, הם לא רוצים לגבות עדות. הם לא מאמינים לי'. עכשיו אתה שואל את המשטרה – אין רישום של הדבר הזה".
פעמים רבות, רק בנקודה מאוחרת, במהלך המשפט, נחשפים הליקויים בעבודת המשטרה, אז משפחות הנרצחים מופתעות לגלות איך איסוף ראיות חסר ורשלני ייצר את הקושי להוכיח את האשמה.
הגופה במכון לרפואה משפטית
נקודת שפל אחרת משיקה לרגעים הראשונים אחרי הרצח במכון לרפואה משפטית באבו כביר.
הנרית, אמו של לורנס אמסיס: "קצין אחד, עוד כשהיינו בבית חולים אמר 'צריכים לקחת אותו לאבו כביר לנתיחה', אני סירבתי. לא עושים. אמרתי לו 'לא. די, מספיק. שבע סכינים קיבל – מספיק. אני לא רוצה יותר שתחתכו אותו'".
רבים מבני משפחות הנרצחים מתארים זעזוע נוסף כתוצאה מהתנהלות המכון באבו כביר בשנים בהן ניהל אותו פרופ' יהודה היס. התגלו להם חלקי רקמות שהושארו במכון ללא ידיעת המשפחה ותוך חילול כבוד המת. אחד האבות: "אחרי שנתיים אני מקבל טלפון מאבו כביר, שיש כמה חלקים של הבן… ומה לעשות עם זה? אמרו לי, 'יש לך שתי אפשרויות – או לעשות הלוויה חוזרת, או שיקברו את הרקמות בקבר אחים".
יעל מתארת כי לאחר שחתמה על ההסכמה לנתיחת גופת בנה, הרגישה מרומה: "אף אחד לא טרח להגיד שישאירו שם חלקים, שנשארות חתיכות… כשהגיעה ההודעה אחרי שנים, את צריכה להחליט אם את רוצה להחזיר לקבר ולקיים שוב שבעה וכל המערבולת".
הסדרי הטיעון של של הפרקליטות
תפישת הפרקליטות על ידי הורי הנרצחים, כתב עמית, נעה בין קצוות. מ"נפלתי על הנשמה הכי גדולה", ועד לקצה השני עם "פרקליטת המחוז הפושעת בישלה את הכל".
מבחינת ההורים, אין דרך לגיטימית להגדיר את האירוע מלבד 'רצח', וכל הגדרה אחרת היא עיוות של הסיפור וחילול כבוד הנרצחים. לפיכך, הסדרי הטיעון מעוררים בהם הכי הרבה זעם.
"מערכת הצדק היא לחלוטין לא מערכת צדק. היא לחלוטין מערכת עסקאות. מביאים לך את זה כעובדה מוגמרת. על הסדר הטיעון הודיעו לי בטלפון. התפרקתי. חשבתי שאני מת", העיד אחד ההורים.
יגאל נגר, אביה של תהילה: "חשבתי שהפרקליטות אמורה לייצג אותנו, להגן עלינו ולהרשיע את הרוצח, אבל הסתבר שהפרקליטות לא איתנו – הם באים ל'עבודה' ולא הולכים לישון עם זה בלילה".
איריס לביא, אמו של טל רייכמן ז"ל אמרה: "הפרקליטות היא לא בעד המשפחה בשום צורה. המשפחה לא ממש מעניינת אותה".
תפקיד הסנגורים
בהקשר לדיני הראיות והסדרי הטיעון, היחס של הורי הנרצחים לסנגורים ולעבודת ההגנה מאופיין ברתיעה מובנת, אך לעתים גם בהבנה אבסורדית: "הסניגורים כיסחו את השוטרים על החקירה, ובצדק", אמרה באופן מפתיע אחת המרואיינות.
אוה פדל, אמו של אלמוג, שהמעורבים באירועי רצח בנה מאור עקיבא נשפטו לשלוש ושש שנים נוכח קשיים ראייתיים, כואבת בתסכול: "אני אקח עורך דין, אני ארפד לו את הכיס, הוא יעשה עבודה טובה ויוכיח כמה המשטרה זבל, כמה הפרקליטות חרא וכמה כולם לא בסדר, הוא יוציא אותו עם עסקת טיעון – ועוד שלוש שנים הוא בבית. תוריד שליש, תוריד שחרור מנהלי, העונש הזה יש בו כדי להעביר מסר חברתי קלוקל מהיסוד… זה קומם אותי לפחות באותה מידה שאלמוג נרצח!!! מה זה שש שנים, מה זה שלוש שנים והביתה… הבן שלי הוא לא נייר, הוא לא תיק, אי אפשר לסמן עליו V ולהגיד 'להתראות'".
הציפייה מבית המשפט
המשאלה של ההורים, שבית המשפט יממש את הציפיות שלהם, מתבדה פעם אחר פעם, לפי התשובות במחקר. בית המשפט תואר על ידי הורי הנרצחים כפסיבי, "אחת השופטות בכלל נרדמה בכל הדיונים, שופט אחר התעסק באיך שהוא נראה".
להורי הנרצחים כבר אין ציפייה ממשית מבתי המשפט, שלא לאשר הסדרי טיעון. "השופט הוא סך הכל בובה, מה שהרגיז אותי זה שהשופט כתב שאם לא היתה עסקת טיעון הוא היה מחמיר איתו. אז למה אתה כותב את זה?", אמר אחד המרואיינים.
התנהלות אנושית ליברלית של שופטים כלפי נאשמים נתפשת על ידי הורי הנרצחים, כאכזבה: "אני לא צריך שופט הומאני שמה. אני צריך שופט עם סכין בין השיניים", אמר יגאל נגר שרוצח בתו נדון ל-19 שנות מאסר בלבד.
שיקום אסירים – אבל מה עם רווחת הנפגעים
זהו אחד הנושאים הכאובים במיוחד להורים. גזר הדין, שהורי הנרצחים קיוו לראות בו תחנה סופית, מתברר להם כתחנת ביניים בלבד.
למרות האינטרס החברתי בשיקום אחרי ריצוי העונש, משאלת הלב המובנת של ההורים השכולים היא שהרוצח לא ייצא מהכלא בחיים. תנאי המאסר נתפשים על ידם כמקלים. בעיניהם הרוצח לא ראוי להטבות. המשפחות מקבלות משב"ס עדכונים על הרוצח באמצעות מערכת המידע לנפגעי עבירה (מנ"ע), אבל מרואיינים סיפרו כי מידע על חופשות מכניס אותם לעתים לסחרור של פחדים.
העובדה ששיקום האסירים נעשה באמצעות המדינה, בעוד שיקום אפשרי למשפחות הנרצחים מוטל על כתפי ארגון פרטי, והמדינה אינה משתתפת בו, נחווית כבגידה בהם. "אתה חושב שאותי מעניין שישקמו אותו או לא ישקמו? ומה איתנו?", אמר אחד המרואיינים.
הורי נרצחים תיארו חוויה של נבגדות, גם כלפי שירותי הרווחה אשר נתפשים כקיר אטום. האמירה הבולטת שחזרה בדברי משתתפי המחקר היא שהם נותרו להתמודד לבד. סיוע נפשי ממשרד הרווחה במסגרת תוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה) ובאמצעות עמותת אל"ה המפעילה קבוצות תמיכה, ניתנת רק לשנתיים. יש מי שפנו לשרותי הרווחה העירוניים מחוץ לתקופת הזכאות, וסורבו.
גם ייצוג משפטי בפני ועדות השחרורים אינו ניתן למשפחות הנרצחים, על אף שהן רשאיות לבקש להציג את עמדתן. ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שיוסד על ידי לרה צינמן, אמה של גנית צינמן ז"ל, לפני 25 שנה, נותר כיוזמה פרטית של לרה וקומץ מתנדבים הפועלים על מנת לסייע ככל שבידיהם למאות משפחות נרצחים, , במישור הרגשי בעיקר. הארגון פועל בעיקשות גם מול חברי הכנסת לתיקון זכויות נפגעי העבירה, אך אינו זוכה כלל למימון ותמיכה מהמדינה.
הורי הנרצחים חווים באופן מכאיב את "היררכיית השכול", אשר בה לנפגעים בארועים בטחוניים וארועי טרור המדינה נותנת סיוע ותמיכה כספית בשארים לזמן בלתי מוגבל. לעומתם, הורי הנרצחים בארועים פליליים "הם כלום בשביל המדינה, לא סופרים אותנו", כפי שאמרה אמו של לורנס אמסיס ז"ל, הנרית.
אמה של נרצחת אחרת שתפה במחשבותיה את עורכי המחקר: "כל הזמן אני אמרתי לעצמי, למה היא לא הלכה במלחמה? למה היא לא הלכה בצבא? משהו שישאיר איזו הנצחה. למה על ידי טרוריסט יהודי?".
אנשי קשר למשפחות נרצחים
מסקנות המחקר הן, שעל המדינה להכיר פומבית בחשיבותו של ארגון משפחות הנרצחים, ולתמוך בפעילותו, אומר יובל עמית. על משרד הרווחה והשירותים החברתיים להעמיק את מעורבותם בהענקת סיוע ישיר, לייסד תפקיד של אנשי קשר למשפחות בתוך אגפי הרווחה, בדומה ל"קציני הנפגעים" המהווים כתובת עבור משפחות חללי צה"ל.
טקס הזיכרון השנתי שנערך בשנים האחרונות בהשתתפות גורמי המדינה, משרד המשפטים ומשרד הרווחה, הוא התחלה ראשונית בלבד, גם טקס זה בוטל ונדחה בהיעדר תקציב בשנים 2019, 2021.
הכנס שנערך בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב להצגת המחקר היווה התחלה לדיאלוג חדש, והשתתפו בו לצד עורכי המחקר ונציגי משפחות הנרצחים גם נציגי המדינה:
ח"כ גלעד קריב, יו"ר ועדת חוקה בכנסת.
ד"ר בת-עמי ברוט, הממונה על נפגעי עבירה בפרקליטות המדינה.
עו"ד הדס גבריאל זני, הממונה על נפגעי עבירות המתה בסיוע המשפטי.
ד"ר אילן שריף, ראש תחום אובדן שכול וכתות במשרד הרווחה.
עו"ס דלית אשורי, מנהלת מרכזי סיוע של אל"ה.
ד"ר מיכל שחט שמיר, חוקרת מאוניברסיטת אריאל.
היוצרת הדוקומנטרית שירלי ברקוביץ, במאית הסרט "חורים" על רצח החייל איציק מור ז"ל.
חוק קרן פיצויים לנפגעי עבירה
עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, הציגה בכנס את יוזמת הארגון לקידום חוק להקמת קרן פיצויים מטעם המדינה: "הערך החשוב בענישה, כפי שמציינים זאת בתי המשפט הוא שיקומם של העבריינים", אמרה אלדר. "לעומת זאת, מי שנפגעו מהם, באופן אישי, אינם זוכים לאותה תמיכה, ונאלצים לתבוע מהעבריין את נזקיהם בהליכים אזרחיים מתישים ויקרים".
הצעת החוק מציעה כי כספים שיתקבלו מקנסות שהטיל בית המשפט על עבריינים ינוצלו למתן סיוע, שיקום ופיצוי לנפגעי העבירה, שכיום נאלצים להסתפק רק בפיצוי שפוסק בית המשפט, או לנהל כנגד הפוגע הליך אזרחי נזיקי יקר תוך עימות חזיתי.
משתתפי הכנס סיכמו על שת"פ לפיתוח יוזמות למען משפחות הנרצחים, במטרה להקטין את הניכור ולממש אחריות של המדינה.
