"גמרתי סרט על ענבל אור ("עלייתה ונפילתה של ענבל אור", 2020, א.ש) ואמרתי לעצמי, עכשיו משהו חדש. ואז ראיתי בנטפליקס סרט על שוד במוזיאון אליזבת גרנר בבוסטון, ואמרתי לעצמי, וואלה, שוד מעניין אותי. ואז התחלתי לדפדף בעקבות מקרי שוד בארץ והגעתי לשוד מוזיאון האיסלאם, והחלטתי שאעשה על זה סרט".
כך מספרת בראיון ל"פוסטה" הבמאית, התסריטאית והמפיקה נילי טל, כלת פרס מפעל חיים של הפורום הדוקומנטרי בישראל לשנת 2022, על סרטה "אהובתו של שודד השעונים" – דוקו מרתק, מרגש, רב-רובדי, תפור תפירת עילית, המתחלק לשני פרקים: שוד וסיפור אהבה.
טל, יש לציין, היא גם זו שיצרה את הסרטים "עזה כמוות", "כלות מאוקראינה", "סוד הרצח של רוז", "רצח ללא מניע", "חרוט בגופי" ועוד ועוד.
סיפור השוד הנועז וחסר התקדים מתחיל בשבת ה-18 באפריל 1983, אז התבצע ברחוב הפלמ"ח בירושלים, מה שנחשב לימים לשוד הגדול בישראל: אוסף של 106 שעונים עתיקי יומין, נדירים ויקרי ערך בשווי של כ-200 מיליון דולר – בהם שְעוֹנָהּ של המלכה מארי אנטואנט – נשדד בחשכת הליל מהמוזיאון הישראלי לאמנות האסלאם, ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
במשך 25 שנה כל מיטב הצח"מים של משטרת ישראל, חוקרים פרטיים, האינטרפול ומשטרות מסביב לגלובוס, עמדו אובדי עצות בכל הנוגע לזהות השודד ולגורלו של האוסף הגנוב. הפרשה פוענחה סופית רק אחרי מותו של השודד ב-2004 – לא בזכות משטרת ישראל, אלא בגלל אישה אחת בשם נילי שמרת.
קאט לתחילת שנות השבעים, כעשור לפני שוד השעונים הגרנדיוזי. במסיבת חברים בסלון תל אביבי פגשה שמרת – צעירה מתולתלת, סקרנית ותוססת בת 25 – בחור נאה וכריזמטי בשם נעמן דילר. כששאלה חברה טובה מי הבחור, סיפרה לה החברה כי מדובר בקיבוצניק מעין החורש, שרק לפני חודש שוחרר מהכלא אחרי שהורשע בשוד בנק הלוואה וחיסכון. כבר אז זכה דילר לכינוי "הקיבוצניק הפורץ".
ובכל זאת, ואולי בגלל זה, נרקם בין השניים סיפור אהבה חריג, גדול מהחיים, שנפרש על פני שלושה עשורים ושלוש יבשות, והסתיים בחתונה צנועה ברבנות בתל אביב, שנערכה כשנה לפני שנעמן הלך לעולמו מסרטן העור.
מה ידעה נילי על "עיסוקיו" של אהובה במשך כל העשורים האלה? האם ידעה על האוצר היקר המסתתר בארון חדר השינה בתל אביב, כמו גם בכספות בבנקים בערי בירה אירופאיות, שנעמן השאיר בידיה את מפתחותיהן? ואיך נפתרה בסוף תעלומת שוד המוזיאון, שהטריפה המון זמן את דעתם של שוטרים וחוקרים, שענים ואספנים, בארץ ובחו"ל?
אחסוך בספוילרים, אך לא אחסוך בשבחי הסרט, שהוא ללא צל של ספק יצירת מופת וסרט חובה, לא רק לאוהבי סרטי פשע.
המשולש הנחוץ
נילי טל, שמעת על פרשה שוד מוזיאון האיסלאם בזמן אמת?
"אני מניחה שכן, אבל לא התמקדתי בה. אולי שמעתי על זה. עבדתי על הסרט קרוב לשנתיים וסיימתי אותו לפני חודש. לקח זמן. התחלתי לחפש ולקרוא, ומצאתי את רחל חסון, שהיתה אוצרת מוזיאון האיסלאם, שגרה לידי. מרחל חסון הגעתי לשען, בוריס סנקוב, וככה התקדמתי לאט לאט".
הבנת שיש לך כאן יותר מסיפור על שוד נועז ומתוחכם?
"יש כאן סיפור אהבה ענק. אבל אמרתי לעצמי, יש כאן שודד מיוחד במינו שלא בא מהאשפתות, יש מוזיאון, שעונים שנשדדו, ויש גברת שהתאהבה בשודד והוא התאהב בה. זה המשולש".
אני מבין שהיה לך חשוב לראיין את נילי שמרת והיא דחתה אותך כמה פעמים עד שהסכימה לשתף פעולה. הרגשת שבלעדיה אין לך סרט?
"הדבר הכי מסקרן זה או השודד, או היא. מאחר והשודד מת, אז היא. בעיניי, אם אין את הדבר האמיתי, אין סרט. יש כאלה שיגידו, אוקיי אני אשחזר, אעשה דמויות. אצלי לא. או שאני אמצא את הדמויות, או לא, ואז אין סרט. וככה, לאט לאט, מצאתי את כל הדמויות".
"אהובתו של שודד השעונים" לא בדיוק שייך לז'אנר פשע אמיתי, במרכז הסרט יש סיפור אהבה ענקי, שהוא למעשה לב הסרט שהיוצרת קראה לו, "אהובתו של שודד השעונים".
כלומר, נילי שמרת היא למעשה גיבורת הסרט.
"נכון. היא ידעה על השוד. היא אכלה אותה בגדול, למרות שהיא לא השודדת. אני לא בטוחה שהיא נהנתה מהשוד. הצלחתי להגיע ל-50-40 איש שנמצאים בסרט ומרואיינים על ידי, מצאתי גם את נילי, ואז התחלתי להציק לה. היה כאן סיפור אהבה ענק".
אחרי שראיתי את הסרט פעמיים, נוצרה אצלי חיבה עמומה לנעמן דילר. אמנם מדובר בקרימינל פתולוגי, אבל גם במאהב מאוד רך ומתוק, חבר אמיתי, גאון, אוטודידקט, ידע להכין יופי של גלידת מנגו.
גם את הרגשת אמביוולנטיות כלפיו?
"אני לא הייתי נגדו. אני הייתי יותר על תקן מקשיבה לכל הסיפורים. לא היה שם איזה כאב שמישהו הביא אתו. למרות שדוד וכרמלה רובין (בנו וכלתו של הצייר ראובן רובין) ניסו להביא כאב שהיה לראובן, שמצא ש-19 ציורים שלו נגנבו, וכרמלה אומרת שלגנוב את הציורים זה כמו לגנוב את הילדים שלך. שם היה סוג של כאב".
"כל המוזיאון הזה הוא גם מוזיאון של סיפור אהבה גדול. כי הגברת ורה ברייס סלומון, החליטה לבנות מוזיאון לזכרו של בעלה, פרופ' ל. א. מאיר (ליאו אהרון מאיר), שהיא אהבה מאד. שניהם היו עריריים. היא באה לירושלים, פגשה את ל.א. מאיר, מנהל החוג לאיסלאם באוניברסיטה העברית, התאהבה בו ולכן קראה למוזיאון על שמו. הכול פה סיפורי אהבה גדולים".
נשואה למאפיה
אמרת שהצקת לנילי שמרת עד שהיא הסכימה לשתף פעולה. מרגישה שברגע שהיא התחילה לדבר, היא השתחררה ממשא כבד שישב עליה הרבה שנים?
"משא כבד מאוד, אבל היא בטחה בי. הקשבתי לה הרבה מאד. לא קיבלתי את הגישה הסלחנית שלה כלפי נעמן. התרסתי בה: 'היית אהובתו של עבריין, של גנב, של שודד. ואף לרגע היא לא היתה מסוגלת להוציא את המילים האלה מהפה. היא אמרה: 'הוא היה עושה את הדברים'. או: 'הוא היה הולך לשם'. אף לא פעם אחת היא אמרה בפירוש: 'הוא היה שודד', 'הוא היה גנב'. זה לא ממש הפריע לה".
היה רגע שבו יכולת להזדהות עם נילי שמרת?
"לא היתה לי שום הזדהות איתה. שאלתי את עצמי 100 פעם אם אני הייתי יכולה לאהוב עבריין או גנב? על מה היינו מדברים? על הגניבות שלו? על הסרטים שלי והוא היה שותק? או שהוא דיבר איתה על הגניבות והיא לא סיפרה לי? היא הרי עזבה אותו. ברגע שהמשטרה דפקה לה בדלת אחרי השוד בביתו של הצייר ראובן, היא קמה והלכה. אבל אחר כך זה המשיך עוד המון זמן".
כלומר, היא התמכרה לו.
"תראה, אהבות גדולות, ענקיות, יש בחיים. גם לי היתה אהבה ענקית. תראה את אהוד ברק ונילי פריאל. יש שם אהבה גדולה מאד".
נראה שגילית עניין בנעמן דילר, שהיה הפושע הבודד. סוליסט סופר מתוחכם".
"ברור, כי הוא היה נורא מיוחד. הוא היה בקורס טיס. הוא היה אדם מאד מורכב ומיוחד. הוא לא בא מעוני ומצוקה, ובלית ברירה הלך לגנוב כי לא היה לו כסף. היתה לו אובססיה לגנוב ולצאת משם עם מיליונים. הוא היה מיליונר. הוא הרי למד בעל פה כל מקום שהוא שדד. אחרי זה הוא הלך ולמד פריצות בבית המהנדס".
אפשר להגיד שדרך "עזה כמוות" על רצח עינב רוגל על ידי גלעד שמן ועד "אהובתו של שודד השעונים", עובר קו ישר אחד, בזכות העובדה ששני הסרטים הם על קיבוצניקים מבטן ומלידה שהפכו לפושעים.
"אל תשווה. רוצח זה לא בבית ספרי. אני לא אתן במה, מצלמה, מיקרופון, לרוצח שרצח כדי לרצוח. כדי להמית. למרות שנטפליקס מלאה ברוצחים מספרים. זה גם לא העניין של הקיבוץ או לא. פעם, בשנות ה-50, היה קיבוץ. הם היו הטייסים. גמרנו. בשנות ה-60 הם כבר לא היו כלום. הם גם איבדו את כל כספם בשנות ה-80 אצל דוד בלאס. עכשיו יש כמה קיבוצים מיליונרים, אבל רוב הקיבוצים עדין לא".
לא רצית להגיד גם משהו על הקיבוץ כחלום ושברו?
"לא לא. לא. דווקא בעין החורש, הקיבוץ של נעמן דילר, היו חבר'ה נהדרים. אבל התל אביביים כבר שמו אותם בכיס הקטן מזמן. גם ביזמות, גם בתעוזה. בדיוק קראתי עכשיו כתבה על הבמאי שחר סגל שמחזיק היום 40 מסעדות בכל העולם".
החקירה שלך בעקבות פרשת שוד השעונים נראית יותר סבוכה ומפותלת מחקירת המשטרה.
"יש לי המון המון המון חומר שנשאר בחוץ. שווה בנפשך שכל אחד שאתה רואה בסרט מרואיין אצלי ארבע חמש שעות. את נילי שמרת ראיינתי 20 שעות, ובסופו של דבר נילי בתוך הסרט 20 דקות. כל השאר אולי 30 שניות. השקעתי המון זמן ומחשבה. עד שאני לא יודעת הכול, אבל הכול, ומתהפכת בלילה ולא נרגעת, וחוזרת לתיק וחופרת בתיק, אני לא מפסיקה".
הכוח והמוח
עשית עד היום 46 סרטים תיעודיים. רובם מתעסקים בעולם הפשע, או בצד האפל של הירח הישראלי. מאיפה מגיעה המשיכה שלך לעולם הזה?
"דווקא יש לי סרט מקסים מקסים, ששם בכיס הקטן הרבה מאד סרטים שלי, שנקרא 'בת 60 מחפשת אהבה'".
אבל ניכר שיש לך משיכה לסיפורי פשע.
"תראה, הדברים האלה פשוט מרגיזים אותי. אז אני אומרת לעצמי, רצח נשים זה נורא. קשה לי. אני היחידה שעשתה ב-1998 סרט על רצח נשים, 'עזה כמוות', על רצח עינב רוגל. אף אחד לא עשה סרט כזה לפניי. זה נורא הציק לי. או 'רצח ללא מניע' על החבורה הזאת שרצחה סתם – אבל סתם – את אסף שטיירמן. תקרא לזה איך שאתה רוצה: משיכה, כעס, זעם. גם חמלה, לאימא, לקרבן".
מדוע לא עשית עד היום סרטים על משפחות פשע, על פושעים מפורסמים, על חבורת הכרם, רשימת ה-11. יש מלא.
"לא מעניין אותי. כרגע אני נחה אחרי שנתיים של עבודה".
יצחק דרורי ("המוח") לדוגמה, שקיבל אצלך זמן מסך רציני ב"אהובתו של שודד השעונים". רוצה להגיד לי שדרורי לא שווה סרט?
"תראה, דרורי נורא משעשע. אבל הוא כל הזמן חוזר על עצמו (מחקה אותו): 'אמא שלי מתה, הייתי ילד, לא היה מה לאכול'. הוא פרוטוטיפ (אב טיפוס). אולי הוא שווה סרט, אבל לא אני".
"אהובתו של שודד השעונים". yes VOD, STINGTV. סינמטק ת"א
אני זוכר שלפני יותר מארבעים שנה ביקרתי במוזיאון האסלם בעל אוסף השעונים המפורסם ומני אז לא הבינותי את הקשר בין האסלם לשעונים עד שלא קראתי את תולדות עשיית הסרט ואזי החכמתי.או?ף השעונים כבר אז היה מאד מרשים ועד היום לא בץהבינותי כיצד נשדד ובאם נמצא והיכן.אני מבין שלא נמכר למזמינים או ללקוחות עשירים ואזי כנראה היה מתגלה כמו כן אפשר להבין שלא עשה זאת לדם תאוות בצע אלא למען האגו הגברי להראות לעצמו ואולי לאחרים שיכול יוכללאתגר הנל ועל כך אפשר היה למחול לו על חצי מעונשו באם היה נתפס