שופטת שלום זיכתה נאשם באיומים על שופטת בית משפט למשפחה

שופטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה, נאוה גדיש, הגישה סדרת תלונות בגין איומים, נגד גבר שהופיע בפניה בהליך גירושין והסדרי ראייה עם בתו. שתיים מתלונות השופטת הובילו לכתב אישום נגד הגבר, שהוגש לפני מספר חודשים לבית משפט השלום בתל אביב.
ואולם, ערב פסח קבעה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת נעה תבור, כי הנאשם (שייצג את עצמו) לא עבר עבירות פליליות וזיכתה אותו משני אישומים של איומים על השופטת גדיש, וכן משתי עבירות של השפעה בלתי הוגנת על הליך שיפוטי.

כתב האישום עסק בבקשות שונות שהגיש הנאשם בתיק המשפחה. בבקשה הראשונה הוא ביקש מהשופטת גדיש שתמשוך את ידיה מהתיק ותפסול את עצמה. הבקשה נדחתה.
בבקשה נוספת, לאחר שנה, הוא ביקש לאפשר לבתו לפגוש את הסבא. השופטת גדיש, ובעקבותיה התביעה המשטרתית, סברו כי הבקשות כללו לשון של עבירת איומים.

השופטת תבור דחתה את התזה וזיכתה את הנאשם מהמיוחס לו. "הליך הנוגע להסדרי ראייה בין אב לבתו הוא רווי רגשות וסוער, מציף עוצמות רגשיות", כתבה השופטת תבור, "את מושג האיום יש לפרש בצמצום, על מנת שחופש הביטוי לא ייפגע יתר על המידה".

ניתוח הטקסטים: זיכוי באישום הראשון
בבקשה שהגיש לפסילת המותב – שופטת המשפחה כתב הנאשם כך: "להערכתי יתקבל מענה במקום נוח הרבה פחות, עת תיחקר כבוד השופטת על דוכן העדים בבית דין של מעלה… יצוין כי אם את סבורה כי עשית משפט צדק אז מחול לך מחילה גמורה ואין לך מה לחשוש ולהפך תקבלי שכר עצום על כך. אם את חשה מאוימת, זה רק כי את יודעת שהטית משפט. אדם שפעל כשורה ועשה משפט צדק לא היה חש מאוים".
השופטת תבור כתבה על כך: "ככל שקראתי את המשפט שוב ושוב אינני רואה בו איום כמובנו בחוק העונשין. מדובר בתפיסת עולמו של הנאשם, אשר מאמין בכל לבו בכך שביום מותו נותן כל אדם דין וחשבון על מעשיו בפני אלוהיו. הנאשם אינו רומז שיקצר את מהלך החיים המלא ויקדם את התור למפגש עם אלוהים, ולא ניתן לקרוא זאת לתוך המשפט".

השופטת תבור ציטטה מהמשך הטקסט בו כתב הנאשם: "אין בי צילו של ספק כי עיקר הבעיה נובע מהעובדה כי אין בידי השופטת להרגיש את הדברים מהצד שלי. כאשר תינתן בידה היכולת להרגיש זאת (ובעתיד תינתן) רק אז תבין את טעויותיה ואת מידת חומרתן".

על כך כתבה השופטת תבור: "שמעתי הסברי הנאשם פעם אחר פעם, כי הכוונה לאמונתו כי כל אדם נותן דין וחשבון ביום מותו. המאשימה העלתה אפשרות כי היכולת להרגיש בעתיד את הדברים מהצד של הנאשם, משמעותה היכולת להרגיש פרידה מן הילדים. בכך נטען כי הנאשם רומז לפגיעה בשופטת או בילדיה כך שתחוש את הדברים מ'הצד שלו'. פרשנות זו אפשרית אולם קלושה… הנאשם מסביר כי מדובר במשפט הצפוי לאדם לאחר מותו… יכולתי להתרשם מכך שמדובר באמונה שהנאשם חי לאורה ומאמין כי זהו האופן בו מתנהל היקום".

"מדובר בטקסט בוטה, בלתי נעים", הוסיפה השופטת תבור. "עם זאת לא מצאתי כי בחינה אובייקטיבית מובילה למסקנה שמדובר במשפטים מטילי אימה… קריאת הבקשה המלאה מצביעה על בקשה נואשת, תחינה לאפשר לנאשם לחזור לקשר עם בתו… קריאת הבקשות מצביעה על 'הצד' של הנאשם ועל התמקדותו בצערו – לא בשופטת ולא ברמז לפגיעה בה. ההתייחסות אל העתיד בו תבין השופטת את הצד שלו קשורה לאמונתו של הנאשם בקיום בית דין של מעלה".

עכשיו, ניתוח הדברים מסתבך כאשר הנאשם, בהמשך בקשת הפסילה, הזכיר את שמות בני משפחתה של השופטת. הוא כתב כי הוא מכיר את קרוביה, ופירט את שמות ילדיה ואף את האופן בו הכירה את בעלה כאשר עבדה כעורכת דין במשרדו, ואת האופן בו בעלה לכאורה "הפעיל את קשריו כדי לקדם אותה לכהונת שופטת". לאור הכתוב, הוא הוסיף, "לא יתכן שכב' השופטת תדון בתיק… שהרי לא יתכן שכשניפגש באירוע משפחתי או בדיונים נחליף סיפורים על (שם בעלה של השופטת)".
הנאשם הוסיף וכתב כי "הילדה נדפקת שלא באשמתה ובתרומתה הנכבדה של כב' השופטת. על השנים האבודות בעולם הזה אין פיצוי (בעולם הבא עוד נראה). החליטי את בעצמך אם לפסול את עצמך או לא… אני מכיר את כל אילן היוחסין שלך…".

השופטת תבור קבעה בהקשר זה, כי "הנאשם הרחיק לכת בחיפוש מידע על קרובי משפחה. אזכור בן זוג ושמות ילדים יכול בהחלט להיות בעל אופי מאיים… ברי שהדברים נעשו בכוונה לגרור את בית המשפט למקום אישי להבדיל ממקצועי. עם זאת, ציון השמות כשלעצמם אינו עולה כדי איום". בבחינת ההקשר, ציינה השופטת, "הנאשם מתייחס לכך שהוא אינו פוגש בבתו… אזכור שמות בני משפחה משמש ככלי להביא לפסילת המותב… דברי הנאשם בלתי ראויים בלי שום ספק, שימוש פסול ולא ראוי אך איננו עולה כדי איום פלילי".

זיכוי מן האישום השני בגין איומים
בבקשה נוספת שהגיש, לאפשר לאביו לפגוש בבתו, כתב הנאשם: "אבי כבר חצה את גיל 88… אם חלילה ילך לעולמו מבלי שזכה לראות את (הנכדה) לא תהיה מחילה לכב' השופטת. זה יכול לקרות בכל יום". בהמשך הזכיר הנאשם את הדיבר "לא תרצח" שלוש פעמים וכתב: "מצוות כיבוד אב ואם היא החשובה שבמצוות, חשובה יותר אפילו מאשר "לא תרצח", היא מופיעה לפני "לא תרצח" בעשרת הדברות".
לאחר הטקסט הזה, שופטת המשפחה החליטה לפסול את עצמה, וכתבה כי "העברת האחריות אליה במידה ויקרה משהו לאבי הנאשם והאזכור של הדיבר 'לא תרצח' לא יאפשרו לה להמשיך לדון בתיק".

השופטת תבור בחנה את הדברים, וקבעה כי גם השימוש במילה "רצח" אינו מקים היבט פלילי. "הנאשם מסביר את תפיסתו לגבי חשיבות מצוות כיבוד הורים ומדרג את הדיברות. האם אדם סביר יכול להבין מכך שבכוונתו לבצע עבירת רצח? אינני סבורה כך. הנאשם היה במצוקה גדולה. לאחר ששמעתי את הנאשם במשך מספר שעות, אני נותנת אמון בדבריו כי ההפניה אל הדיבר לא תרצח נעשתה מתוך אמונתו ורצונו להעביר את תחושותיו מה רבה חשיבות מצוות כיבוד אב ואם. השימוש בדיבר לא תרצח נועד להשוואה ולא ביחס אל השופטת".

"מדובר בניסוח שאינו ראוי שמנסה לגרור את בית המשפט באופן אישי להליך", ציינה השופטת תבור. "שופטים הדנים בענייני משפחה בפרט, נושאים משא כבד מאד שמועבר מן המתדיינים אל כתפיהם", הסבירה השופטת. "מדובר בהתמודדות קשה שאינה רק משפטית מקצועית, ותדיר נלווה לה מימד נפשי ורצון של המתדיינים להעביר את המצוקה שלהם כך שתהדהד. יחד עם הכלת צערם ומצוקותיהם של המתדיינים יש לאפשר לשופטים להמשיך ולמלא תפקידם ללא מורא. אין לי ספק שהבקשות, השפה, הרצון לערב את המותב באופן אישי, חייבו תגובות של בית המשפט ואולם על אף כל אלו, אין בדברים כדי לעבור את המשוכה המפרידה בין התנהגות בלתי ראויה לבין עבירה פלילית".

השופטת בחרה לזכות את הנאשם גם מעבירות של השפעה בלתי הוגנת. במקרה בו בו ציין הנאשם את שמות ילדי השופטת ועסק בענייני משפחתה, קבעה השופטת תבור כי הנאשם עבר את הגבול הפלילי, ואולם "פגמים בטיפול המשטרה והתביעות בתיק מחייבים ביטול ההרשעה בסעיף זה מטעמים של צדק והגינות".
הסיבה לכך היא שהתלונה הרלוונטית של השופטת גדיש נגנזה בתביעות לאחר בחינתה הראשונה, אך נפתחה מחדש לאחר שנה, כאשר השופטת הגישה תלונה נוספת. לדברי השופטת תבור, פתיחת התיק מחדש לא היתה תקינה ולא מוצדקת.

"המדינה פטרה עצמה באמירה שהגניזה נעשתה בטעות", כתבה השופטת תבור, "לשיטת המדינה 'הכל נשאר בתוך המשפחה'. המדינה טעתה, המדינה תיקנה ואין צורך להסביר למתלוננת או לחשוד, ואין צורך לעצור ולשקול מה השלכות הטעות על הנאשם אשר קיבל הודעת גניזה, ועומד לו אינטרס הציפייה כי הטיפול בתיק הסתיים".

השופטת תבור הוסיפה אמירה אמיצה נוספת, אשר עלולה להקים עליה את הנהלת בתי המשפט, כאשר כתבה כי "מדובר בעבירת עוון וקשה לומר שקיים אינטרס ציבורי רב בהעמדתו לדין של הנאשם. התיק והנאשם אינם חלק מתופעה רחבה שיש לציבור ענין בטיפול בהם. מעשי הנאשם אינם התנהגות נפוצה. עד כמה לא נפוצה יעיד החיפוש במאגרי הפסיקה, המצביע על מקרה אחד בלבד בו הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 250 (השפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי)".