בית המשפט השלום בתל אביב זיכה את אבשלום אלמליח (59) מרמת גן, שהואשם בעבירות חבלה חמורה ואיומים כלפי שכנו.
בכתב האישום נגד אלמליח נטען כי ב-29 ביולי 2019 הוא התקשר לשכנו (77). השניים שוחחו אודות חצר ששניהם טוענים לבעלות עליה, וביקש ממנו לצאת ממנה. הנאשם אמר לשכן כי בית משפט פסק שהחצר שייכת לו, והמתלונן השיב: "ממש לא".
נטען כי בשלב זה אמר הנאשם למתלונן: "אז אם אתה עושה שם פעולות אז דע לך שאני מגיע לחצר, מפנה אותך ואת הקבלן משם גם אם הדבר כרוך באלימות… אני מציע לך להזמין משטרה כי אני מגיע".
כמו כן נטען כי בהמשך הגיע הנאשם לחצר, פגש במתלונן והתגלע ביניהם ויכוח, במהלכו היכה הנאשם את המתלונן בכתף ימין, הטיח אותו בחוזקה על קיר וחנק אותו. לפי כתב האישום, המתלונן דחף את הנאשם כאקט של התגוננות, עד שחתנו של המתלונן הגיע למקום וחצץ בין השניים.
התביעה טענה כי כתוצאה ממעשי הנאשם דימם המתלונן והובהל לבית חולים כדי לטפל בחבלות שנגרמו לו.
הנאשם טען מנגד, כי כי לא התכוון לתקוף את המתלונן. לדבריו, כאשר ניגש אליו – המתלונן הוא שתקף אותו.
המתלונן העיד בבית המשפט כי נאלץ לעבור דירה בגלל האירוע. לטענתו, בעת האירוע הוא היה עסוק בהתקנת מזגן בחלק מהחצר שהיה ברשותו. "בזמן תקיפה אתה לא מקדיש מחשבה. אתה מדבר על הגנה", העיד, "הגנתי על עצמי כמה שאני יכול. הוא ז'לובאת, בן אדם גדול.. לקח את הראש שלי והצמיד אותו לקיר. כנראה לארון או משהו. נפצעתי בראש בלי ליפול… אני רק יודע שהוא סובב לי את הראש".
רק לאחר שהתובעת נתנה למתלונן לקרוא את העדות שמסר במשטרה, הוא הוסיף: "הוא נתן לי מכה בכתף, ותפס אותי בגרון וחנק אותי". כמו כן אמר המתלונן כי יתכן שבזמן שניסה להגן על עצמו גרם לנאשם חבלות.
אבל במהלך המשפט הדגישו הסנגורים כי לפי התיעוד הרפואי, למתלונן נגרמה חבלה במצחו, מה שלא מתיישב עם טענתו לפיה ספג מכה באחורי ראשו כתוצאה מאלימות הנאשם.
זאת ועוד, בחקירה נגדית שערכו הסנגורים, עו"ד אבי חימי ועו"ד משה וייס ממשרדו, הכחיש המתלונן כי לפני העימות הפיזי היה עימות מילולי.
חתנו של המתלונן אמר בחקירה נגדית כי אינו יודע מי התחיל בריב: "לא ראיתי את המכה הראשונה". עם זאת, הוא עמד על כך שהנאשם החזיק בידיו את צווארו של המתלונן ודחף את ראשו לקיר, גם כשהסנגור הפנה את תשומת לבו לכך שהחבלה היתה דווקא במצחו של המתלונן. הוא אף ענה בחיוב לשאלת הסנגור האם כל אחד מ"הניצים" ניסה לדחוף את האחר.
בעדותו, הנאשם עמד על כך שלא התכוון לתקוף את המתלונן. לדבריו, כאשר ניגש אליו – המתלונן תקף אותו.
השופט איתי הרמלין זיכה את הנאשם בטענה שהראיות שהציגו ההגנה "מוכיחות ברמה שהיא הרבה מעבר לנדרש לצורך הדיון – כי החצר שבה אירעה התקרית הוצמדה לדירתם של הנאשם ואשתו, ושמצב זה היה ידוע היטב וידוע היטב גם כיום למתלונן… אלא שהעובדה שהמתלונן טען אחרת בחקירת המשטרה ובעדותו בפניי מטילה צל כבד על אמינותו הכללית".
לגבי עבירת האיומים קבע השופט: "שימוש באלימות, שהוזכר בדברי הנאשם למתלונן בשיחת הטלפון, מהווה עבירה פלילית.. ואולם הסניגורים טענו כי בהקשר של הסגת גבול במקרקעין שבהחזקת התוקף מדובר במעשה מותר".
לגבי העבירה של חבלה חמורה קבע השופט: "הגרסה שמסר המתלונן עצמו לאופן שבו הותקף לדבריו על ידי הנאשם וכן כל יתר הגרסאות שנמסרו במשפט אינן יכולות להסביר איך גרם לו הנאשם לפי טענתו לפגיעות בקדמת ראשו ובגב כף היד וכן לשריטות העמוקות בידיו. שכן, לטענת המתלונן, הנאשם שעמד מולו דחף את ראשו לאחור וצדו האחורי של הראש פגע בקיר. ברור לחלוטין שהפגיעה המדממת בפדחתו של המתלונן והשפשופים בגב כף ידו לא יכולים היו להיגרם כתוצאה ממעשי הנאשם כפי שתיארם המתלונן עצמו.. הואיל וההנחיה ללבוש צווארון נבעה מתיאוריו של המתלונן בפני הרופאים, הרי שלנוכח הבעיות באמינותו של המתלונן אינני יכול גם לקבוע ברמה הנדרשת במשפט הפלילי שאמנם המתלונן סבל מכאבים שהצדיקו לבישת צווארון רפואי.. במיוחד לאור העובדה כי בדיעבד הסתבר שלא נגרם למתלונן שבר בחוליות הצוואר כפי שטען במקור".
עוד ציין השופט: "לכל היותר ניתן לראות בנאשם כמי שהיה מעורב בתגרה עם המתלונן, והואיל והמתלונן לא עמד לדין בגין השתתפותו בתגרה זו, לא היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של תגרה… לפיכך אני מזכה את הנאשם".
עו"ד חימי מסר בתגובה: "אנחנו מודים לבית המשפט הנכבד על שנתן למרשינו את יומו בבית המשפט ושמע בקשב רב את חקירתו הנגדית של המתלונן בה חשפנו את חוסר מהימנותו. הכרעת הדין אשר זיכתה את מרשינו ובאופן מוחלט מכל העבירות המיוחסות לו מדברת בעד עצמה".
