"במעשיו ניצל הנאשם את המרות ההורית לצורך ביצוע עבירות מין בבנותיו החורגות וכך השחית את ילדותן אשר חלפה ולא תשוב עוד. עוצמת הפגיעה במתלוננות היא אנושה, כפי שהתרשמנו מדבריהן לפנינו, כאשר השלכות הפגיעה עליהן ניכרות גם כיום, בחלוף למעלה משני עשורים מאז פסקו המעשים, וספק אם הן תוכלנה, אף בעתיד הרחוק ולאחר טיפול ארוך טווח, להתאושש מהפגיעות הקשות שחוו".
כך צוין בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת על ידי הרכב של שלושה שופטים, אשר גזרו 13 שנות מאסר על בוריס מילמן (61), שהורשע בעבירות מין בבנותיו החורגות במשך מספר שנים, בעת שהיו בנות 6-13 (כיום הן בנות 34).
מילמן הורשע בעבירות שיוחסו לו (למעט מקרה אחד שלא הוכח) ב-16 בספטמבר, לאחר משפט הוכחות שבמהלכו הכחיש את המיוחס לו וטען כי מדובר בעלילה שנובעת מכך שמערכת היחסים בינו לבין אימן של הבנות עלה על שרטון.
בתחילת שנות ה-90 עבר מילמן להתגורר עם בת זוגו ועם שתי בנותיה ושימש להן כאב. בין השנים 1990-1992, בעת שאימן של הבנות עבדה במשמרות לילה, הוא נותר לבד עם הבנות בבית וביצע בהן מעשים מגונים ואינוס. כמו כן הוא אסר עליהן לספר על מעשיו ואיים עליהן.
השופטים אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז-מוקדי קבעו כי עדותו במהלך המשפט היתה מגמתית, לא אחידה ולא אמינה, בעוד שגרסת כל אחת מהמתלוננות היתה "גרסת אמת, אותנטית, עקבית, סדורה ומהימנה".
במהלך הטיעונים לעונש העידו המתלוננות על עוצמת הפגיעה בהן, והנזק שנגרם להן לא רק ב"רצח ילדותן" אלא גם לאחר מכן ועד עצם היום הזה. כך למשל סיפרו, כי כיום אינן מותירות את ילדיהן להשגחת אף אחד אחר.
התביעה עתרה לגזור על הנאשם 20 שנות מאסר בעוד שסנגורו, עו"ד עלא עתאמנה, טען כי מתחם העונש ההולם הוא בן תשעה חודשי עבודות שירות ל-24 חודשי מאסר. בכל מקרה הבהיר הסנגור כי הנאשם עדיין מכחיש את המיוחס לו.
מלבד מאסר בפועל, השופטים הטילו על מילמן 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5,000 שקל. הם גם חייבו אותו לפצות כל אחת מהבנות בסכום של 70 אלף שקל.
בעת פרסום הכרעת וגזר הדין נאסר שמו של הנאשם בפרסום, אולם פרקליטות מחוז צפון שניהלה את התיק עתרה לבית המשפט בבקשה שיסיר את צו איסור הפרסום. בבקשתה ציינה הפרקליטות כי המתלוננות חפצות שיוסר האיסור פרסום בנימוק שהן מעוניינות להשמיע את קולן במטרה ליתן כוח למתלוננות אחרות לחשוף את דבר פגיעתן".
עו"ד עתאמנה טען מנגד כי מדובר בפסק דין שאינו חלוט שיוגש בגינו ערעור לבית המשפט העליון, ולכן אין להסיר את איסור הפרסום.
השופט קולה קבע כי "נפגעות העבירה הן היחידות הזכאיות לכך ששמן לא יפורסם, אולם, זכות זו, זכות שלהן היא ושעה שהן מוותרות על זכות זו, הרי שממילא אין כל מניעה לפרסם את שמותיהן. משכך אנו מתירים את פרסום כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין במלואם".
