המקרה הבא מלמד שני דברים:
אחד, עד כמה חשוב לעשות הסכם ממון. אמנם לפי החוק, רק הרכוש שנצבר בנישואין נחשב למשותף, אך בית המשפט יכול לקבוע שנוצר שיתוף ספציפי בנכס שנרכש לפני הנישואין.
שני, אם אתם קונים דירה יחד, היזהרו מלרשום אותה רק על שם אחד מכם, גם אם זה משיקולי מס. אחרת, במקרה של גירושין תצטרכו להוכיח שהדירה של שניכם, אלא אם כן הסדרתם זאת בהסכם ממון.
במרכז הסיפור שלפנינו בני זוג שנישאו בשנת 2013 והביאו לעולם שני ילדים (כיום בני 8 ו-10). כחודש וחצי לפני נישואיהם נרכש בית המגורים ונרשם על שם הבעל. כחלק ממימון רכישת הבית, בני הזוג נטלו יחד משכנתא.
על שם האישה דירה מחולקת לשתי דירות, שמושכרות בדמי שכירות חודשיים לצדדי ג'.
במהלך חיי הנישואין ניהלו הצדדים חשבונות בנק נפרדים. מחשבון הבנק של הבעל נפרעו תשלומי המשכנתא החודשיים, ודמי השכירות מהדירות הופקדו חלקם בחשבון הבנק של האישה וחלקם בחשבון בנק של הבעל.
לפני כשנתיים וחצי, בעקבות צו הגנה שהגישה האישה, סוכם בין הצדדים שהבעל לא יחזור לבית המגורים, יינתן צו לפירוק שיתוף והצדדים יפעלו למכור את הבית. מאז מתגוררים בבית האישה והילדים בלבד.
הבעל הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה תביעה רכושית שבה עתר להצהיר שהדירה בבעלות האישה משותפת, ולחלופין – במידה ובית המשפט יקבע כי הנכס הרשום על שמה אינו משותף – לקבוע כי בית המגורים הרשום על שמו, שייך רק לו.
הבעל סיפר כי לפני הנישואים היתה לו דירה שרכש בסיוע כספי הוריו. לדבריו, בתקופה בה החליטו להינשא, הם תכננו למכור את הנכסים שהיו רשומים על שם כל אחד מהם, ולהשתמש בכספים לרכישת נכס משותף, אולם בסופו של יום סיכמו שימכרו רק את הדירה שלו ואילו הדירות של האישה יהוו ביטחון לצורך תשלומי המשכנתא והשקעה עתידית של הצדדים.
הבעל הוסיף, שהמשכנתא ותשלומי הארנונה עבור בית המגורים שולמו תמיד מחשבון הבנק שלו. באשר לדירות על שם האישה, הוא טען לכוונת שיתוף, שכן הצדדים חלקו בדמי השכירות שהתקבלו ובנוסף הוא זה שטיפל בכל הקשור לדירות: פרסום השכרתן, חתימה על רוב חוזי השכירות, תשלום חשבונות החשמל של השוכרים מחשבונו הפרטי, טיפול בתקלות, ביצוע עבודות תחזוקה ושיפוצים.
האישה טענה כי הבית מגורים הוא משותף, ורישומו על שם הבעל נעשה מטעמי מיסוי בלבד, שכן היא כבר היתה בעלת נכס. לראיה, הצדדים נטלו משכנתא משותפת המשולמת על ידי שניהם, כאשר חלקה משולם באמצעות שיקים חודשיים שהיא מקבלת בגין השכרת הדירה שבבעלותה, המופקדים לחשבונו של הבעל.
עוד היא טענה, כי הדירות על שמה בבעלות בלעדית שלה, שכן נרכשו כ-10 שנים לפני החתונה ועוד לפני שהכירו. לדבריה, הכספים שמימנו את רכישת הדירות מקורם מכספי ביטוח בגין נכות/פציעתה בתאונת דרכים בהיותה ילדה, ולא כספים שהגיעו ממאמץ משותף של הצדדים. האישה הוסיפה, כי היא זו שטיפלה בהשכרת הדירות וכי פעילות הבעל בהקשר זה היתה בגדר סיוע בלבד.
בפתח הכרעתה ציינה השופטת שירלי שי כי שני הצדדים "זגזגו" בין טענות להפרדה רכושית לבין טענות לשיתוף מלא: "כשרצו לחזק את טענות ההפרדה, טענו כי ניהלו חשבונות בנק נפרדים והתחשבנו על כל הוצאה. כשרצו להוכיח שיתוף, טענו כי ההוצאות יצאו מקופה משותפת".
לכן הבהירה השופטת כי על הצדדים במקרה זה חל חוק יחסי ממון, הקובע באופן מפורש כי ללא הסכם ממון, כל הרכוש שנצבר על ידי מי מהצדדים, החל מיום נישואיהם – משותף.
עם זאת הוסיפה השופטת, כי אין בהוראות החוק כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות בנכס שנרכש לפני הנישואין, ולפיכך נבחנה טענת השיתוף הספציפי לגבי כל אחד מהנכסים שבמחלוקת.
השופטת קבעה כי הדירות שבבעלות האישה אינן נכס משותף, ונימקה: הדירות נרכשו זמן רב לפני הנישואין (כ 10 שנים כאמור), במימון כספים שהיו בבעלות האישה לפני הנישואין. בנוסף, הבעל לא השקיע כספים במימון רכישת הדירות כלל וכלל, והצדדים מעולם לא גרו בדירות אלה.
לדברי השופטת, אין בערבוב כספי דמי השכירות די על מנת להוכיח כוונת שיתוף בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים. היא הוסיפה כי דאגה לאחזקה שוטפת – אין בה כדי להעיד על כוונת שיתוף, ולא מן הנמנע שמדובר בחלוקת תפקידים של התא המשפחתי.
באשר לבית המגורים המשותף, הבעל לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי הבית, על אף שהוא רשום בבעלותו, נחשב לנכס שאינו בר שיתוף, שכן מתקיימים לגביו פרמטרים רבים שנקבעו בפסיקה המוכיחים כוונת שיתוף ספציפית:
– בית המגורים נרכש בסמוך מאוד למועד הנישואין (כחודשיים לפני).
– הצדדים התגוררו בבית המגורים יחדיו במהלך כל שנות נישואיהם (כ-10 שנים), ובו גידלו את ילדיהם המשותפים.
– הצדדים נטלו משכנתא משותפת.
– הבעל טעה בראשית ההליכים וטען שהבית נרשם תחילה על שמו ולאחר מכן נרשם גם על שם האישה (בעוד שנותר רשום על שמו). "הבחירה של התובע לטעון בראשית כי מדובר בנכס משותף, יש בה כדי להעיד על תפיסתו את הבית, על הרגשתו ועל מחשבותיו", התרשמה השופטת שי.
בתוך כך, נדחתה גם תביעת הבעל לחייב את האישה בדמי שימוש, שכן הבעל הסכים לא לשוב לבית, בהמשך גרם לדחיית פירוק השיתוף בדירה, ואף הגיש בקשה למנוע מהאישה העתקת מקום מגורים ובכך למעשה כפה עליה להישאר בבית.
נוכח תוצאת פסק הדין, הבעל חויב לשלם לאישה הוצאות משפט בסך 55 אלף שקל.
את הבעל מייצג עו"ד ידידיה מנדל.
את האישה מייצגת עו"ד רויטל מגל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
