צעירה נולדה ברוסיה לפני 22 שנים לאב שהוא נכד של יהודי. הוריה התגרשו כאשר היתה כבת 10, ושנתיים לאחר מכן עלה אביה לישראל כזכאי שבות, בעוד שהיא נשארה לגור עם אמה ברוסיה וביקרה את אביה בכל שנה במהלך חופשות הקיץ.
כשהיתה בת 17 ביקשה הצעירה לעבור להתגורר עם אביה דרך קבע, ואמּה הסכימה לכך. היא ביקשה לעלות לישראל מכוח היותה נינה של יהודי, אולם בקשתה סורבה על ידי פקידי רשות האוכלוסין וההגירה, משום שלא התקיימו בה שניים מהתנאים המצטברים לפי הנוהל: כניסה יחד עם ההורה הזכאי לישראל, וצירוף הנין לבקשת ההורה לקבלת מעמד.
הבחורה הגישה ערר לבית הדין לעררים של רשות האוכלוסין, אולם הערר נדחה.
הצעירה עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כאשר המחלוקת העיקרית בין הצדדים משפטית ונוגעת לפרשנות הנוהל במקרים של הורים גרושים לילדים קטינים, הנותרים לגור במדינת המוצא בהעדר הסכמת ההורה השני לעלייתם לישראל יחד עם ההורה העולה כזכאי שבות כנכד של יהודי.
הבחורה טענה שמעולם לא חדלה להיות חלק מהתא המשפחתי של אביה. היא הוסיפה כי לא עלתה ארצה רק משום שאמה התנגדה לכך בשל לימודיה בתיכון, ולפי דיני רוסיה – אביה לא יכול היה להעלות אותה יחד עמו.
הצעירה הוסיפה וטענה כי שמרה על קשר רציף עם אביה, ושהתה עמו בכל חופשות הקיץ מהלימודים. לדבריה, "אין לפרש נסיבות פרידה זמנית של בני המשפחה כמבטלות את קיום התא המשפחתי רק בגלל שאין בידי הנוגעים בדבר למנוע את הנסיבות".
בנוסף, הצעירה העלתה את הטענה לפיה עמדת רשות האוכלוסין יוצרת אפליה בין נינים ליהודים שהוריהם נשואים ובין נינים שהוריהם גרושים.
רשות האוכלוסין טענה מנגד, כי הנוהל המאפשר הענקת מעמד לנין של יהודי הוא הומניטרי בבסיסו, והותקן מכוח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים לצורך שימור התא המשפחתי של זכאי השבות. זאת אף שאין לנין של יהודי זכאות קנויה לקבל מעמד בישראל.
לטענת הרשות, הבחורה אינה עומדת בתנאי הסף שבנוהל, משום שאביה עלה לישראל בגפו שנים רבות טרם הגשת בקשתה למעמד לפי הנוהל, והיא אף כלל לא צוינה בטופס הבקשה שלו טרם עלייתו.
הרשות הכחישה את טענת האפליה, בנימוק שהנוהל מתייחס לנכד של יהודי המגיע ארצה עם ילדו כדי לשמר מצב משפחתי קיים של זכאי השבות, בין אם הוא פרוד מבן זוגו ובין אם לאו.
השופטת מיכל אגמון-גונן קיבלה את הערעור ודחתה את עמדת רשות האוכלוסין וההגירה (14 אוגוסט).
"יש לשמור על השוויון בין זכאי שבות כאלה שנשואים להורה השני של ילדם, לבין אלה שגרושים", קבעה השופטת, "לאלה וגם לאלה מגיעה זכות שווה לעלות לישראל ולממש את זכותם לשבות מבלי להיפרד ממשפחתם, ובמובן זה – מילדיהם".
השופטת סקרה את הפסיקה לפיה בהתפרק התא המשפחתי ניתק הקשר בין בני המשפחה במובן חוק השבות, והוסיפה כי בניגוד למבוגרים שגירושיהם גורמים לפירוק התא המשפחתי במובן חוק השבות, הרי שהתא המשפחתי של הורים עם ילדיהם אינו מתפרק לאחר הגירושין, ואף לא במקרה שאחד ההורים מהגר למדינה אחרת, אלא הוא מתפצל ומשנה את טיבו ואת שגרתו. "מציאות של משפחות שבהן ההורים גרושים והילדים נמצאים בחזקת הורה אחד ומבקרים את ההורה השני הפך עם השנים לשכיח יותר", הוסיפה השופטת אגמון-גונן.
לדברי השופטת, זכותה של המערערת אמנם אינה עומדת בפני עצמה, אך היא נגזרת מזכויות אביה, ולמדינה יש כלפיה חובות מכוח זאת, לרבות החובה לנהוג בשוויון לעומת נינים של יהודים אשר הוריהם אינם גרושים.
עוד קבעה השופטת, כי העובדה שהבת לא הוזכרה בטופס שמילא האב עם עלייתו ארצה איננה יכולה לעמוד לה לרועץ. "התלות בנימוק טכני של מילוי טופס, ובמיוחד לאור ההחלטה שקיבלה המערערת עת בגרה לקשור את חייה עם מדינת ישראל מרגע שהוסר האילוץ שמנע זאת ממנה קודם לכן, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה. תוצאה קשה כזו תהיה בלתי מידתית ובבחינת שרירות לב הרשות שאין לה מקום בשאלות הקשורות בזכות לשבות של קטינה שאילו יכולה היתה עולה עם אביה כאשר עלה לישראל בעצמו".
לפיכך נקבע, שהבחורה תקבל מעמד כנינה של יהודי. בתוך כך חויבה הרשות בהוצאות העותרת בסך 10,000 שקל.
את המערערת ייצג עו"ד פרופ' מיכאל קורינלדי ז"ל (הלך לעולמו לאחר שטען בפני בית המשפט) ועו"ד קילא ליכטר.
רשות האוכלוסין וההגירה יוצגה באמצעות עו"ד שלומית ארבל מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי).
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
