כ-6,000 אסירים משתחררים מבתי הסוהר בכל שנה, אבל רק אחד מכל ארבעה זוכה בשחרור מוקדם בשליש האחרון של המאסר הכולל תוכנית שיקומית מפוקחת.
המשמעות? שלושה מכל ארבעה אסירים (75 אחוז) אינם עומדים בתנאים הנוקשים של ועדות השחרורים, ונשארים בבית הסוהר לריצוי העונש במלואו.
עד כמה תוכנית שיקום במסגרת שחרור מוקדם חיונית לשבירת מעגל העבריינות?
נתונים שמספקת ל"פוסטה" סגן גונדר מזל עמיאל – בכירה בחטיבת התקון, מערך השיקום בשב"ס – מלמדים: מבין האסירים שזוכים בשחרור מוקדם במסגרת תוכניות רש"א (רשות שיקום האסיר) או תוכנית טיפולית פרטית, רק 22 אחוזים שבים לבית הסוהר בתוך חמש שנים מיום שחרורם.
לעומתם, בקרב האסירים שלא זכו בקיצור המאסר בוועדות השחרורים לטובת שיקום בקהילה, שיעור הפשיעה החוזרת גבוה פי שניים בדיוק: 43 אחוז מאותם אסירים שבים לשערי בתי הסוהר כבר בתוך חמש שנים.
מזל עמיאל, אשת שב"ס ועובדת סוציאלית בהכשרתה, משרתת כמעט 30 שנים כעובדת סוציאלית ומנהלת במערך השיקומי בבתי הסוהר, בתפקידה היא אסירים רבים שחוו על בשרם את "הדלת המסתובבת".
בתפקידיה הקודמים היא היתה ראש ענף אבחון ומיון בשירות בתי הסוהר, ולפני כן קצינת תקון של מחוז מרכז, כעת היא עומדת בראש מחלקה חדשה בשם "קשרי קהילה", אשר מיועדת לתת מענה שיקומי לרוב הגדול של האסירים אשר לא קיבלו שחרור מוקדם. תפקידה של המחלקה הוא לסייע בקליטתם בחברה של אסירים אשר לא מלווים על ידי הרשות לשיקום האסיר (רש"א), וליצור עבורם מעטפת אלטרנטיבית ליום השחרור.
היעד שהקבע הוא הפחתת שיעור האסירים החוזרים לבית הסוהר.
לפני שנדבר על תוכנית "קשרי קהילה", בפרקליטות טוענים בוועדות השחרורים כי אסירים לא ממצים את הסל הטיפולי בשב"ס, לכן יש פחות שחרורים מוקדמים?
"כל הגורמים חוטאים בססמאות של 'האסיר לא מיצה את הסל הטיפולי', הפרקליטות והשופטים, אבל התפיסה הזו היא גם אצלנו לפעמים. לא כל עבריין מין חייב להשתלב בקבוצה ייעודית (קבוצה טיפולית מתקדמת, ז.ק), ולא כל עבריין מרמה צריך טיפול במרמה. מנסיוני בקבוצות שהנחיתי בכלא איילון, שם הייתי קצינת טיפול ושיקום במשך 14 שנים, יש אסיר שבמפגש החמישי אתה רואה ש'יש עם מי לעבוד', ויש אסירים שגם במפגש ה-12 'לא מניעים'. לפעמים אומרים ש'האסיר לא השתתף בקבוצות', אבל יש אסירים שקשר פרטני עבורם יהיה יותר נכון. עורכת הדין מהפרקליטות לא יודעת מהו הצורך הטיפולי – כל מה שהיא צריכה לקבל מאנשי המקצוע והאבחון בשב"ס זו הערכה, האם פחתה המסוכנות, כן או לא".
עמיאל מודה גם כי יש אילוצים של שב"ס אשר מגבילים את היכולת לשלב אסיר בתוכניות טיפול. "אסיר שעובר מסטטוס עצור לשפוט, עובר תהליך אבחון, כשהמטרה לשלב אותו במתקן המתאים ביותר ביטחונית, מודיעינית, ועם התוויה להליך שיקום", מסבירה עמיאל. "בתהליך נשקלים הרבה מאוד נתונים. מי האסיר, מאפייניו, האם הוא משויך כנופייתית, מה המסוכנות שלו. מה אורך המאסר. האם הוא מנהל אורח חיים דתי, האם הוא אסיר חוזר, מה היחס שלו לעבירה.
"לפעמים שני שיקולי העל, השיקול הבטחוני והמסלול הטיפולי-שיקומי, עומדים בסתירה אחד לשני. בשב"ס נבנו תהליכי שיקום משמעותיים, טיפולים בהתמכרויות, עבירות מין, אלימות, מרמה, תעבורה, אבל העדיפות במיון היא להיבט הבטחוני, והתוכנית הטיפולית נבנית בהתאם לכך ונבחנת כל העת".
בתפקידך החדש, את מטפלת בהכנת אסירים שלא צלחו את ועדת השחרורים.
"נכון. אנו מדברים על החלק המאתגר של מרבית האסירים, 75 אחוזים שלא קיבלו קיצור שליש, והם מאוכזבים וכעוסים. לעתים רואים התפרצות של אכזבה ושל תסכול, ואז כשמגיע יום השחרור הם יוצאים החוצה לריק גדול. עד כמה שזה נשמע אבסורד, בכלא הם היו סופר עטופים, בטיפול רפואי, בתחום החינוך, השכלה, תעסוקה. חלק מהאסירים עוברים תהליכים משמעותיים, אבל התהליכים האלה נשחקים ומתמוססים אם אין להם המשך.
"אסיר בשחרור מוקדם משתחרר עם המעטפת של רש"א, עם תוכנית סדורה של ליווי, פיקוח, עבודה וטיפול, לעומת זאת אסירים שנדחים בוועדה מסיימים את העונש בבית סוהר ויוצאים לשום כלום. אין פיקוח, אין מעקב, אין הכוונה. הנתונים של מספר האסירים החוזרים זועקים עד כמה אסיר זקוק לתמיכה כדי להשתלב בחברה באופן נורמטיבי. מטרת התוכנית החדשה היא צמצום הרצידיביזם, שפחות אסירים יחזרו לכאן. אנחנו לא מחליפים את רש"א אבל מציעים להם מעטפת אלטרנטיבית של הכנה לשחרור. המטרה שלנו היא לחבר אותם חצי שנה לפני היציאה מהכלא אל הגורמים הרלוונטיים בקהילה, וליצור להם עוגנים בחוץ בניסיון לתווך להם את החזרה לחיים".
שב"ס הולך לביטוח הלאומי
עמיאל אומרת כי "מעל 66 אחוז מהאסירים לא ממצים את הזכויות שלהם.
"למשל, הצעד הראשון שלנו הוא פנייה לביטוח לאומי והקמת מוקד משותף לטיפול באסירים. אנחנו פונים לביטוח הלאומי חצי שנה לפני שחרור האסיר ובודקים מה הזכאויות שלו, ומה החובות שלו. אם האסיר היה בכלא 10 שנים ופיתח סכרת, הוא זכאי להכרה בביטוח לאומי, אבל התהליך ארוך, מסורבל, קשה.
"המטרה הראשונה היא להבטיח שהאסיר יקבל קצבת הבטחת הכנסה בחודשיים הראשונים, שתנחת אצלו בחשבון, כאשר הוא ישתחרר מבית הסוהר. המטרה השנייה היא התחלת תהליכי הכרה בביטוח הלאומי עוד כשהאסיר בכלא. אם האסיר זכאי לקצבת נכות – רופא של ביטוח לאומי יכנס לכלא, ובשלב הבא יתקיימו הוועדות בשיחות וידאו. שב"ס מציג לביטוח הלאומי את כל המסמכים על השינויים במצבו הרפואי והנפשי של האסיר. אנחנו מקדימים כל מה שהאסיר היה צריך לעשות בחוץ, לבד. הקצבה תכנס מיום שייצא, הוא יהיה מטופל, נעזור בהסרת מכשולים מיותרים – ואולי נמנע חזרה למאסר".
בהקשר זה אומרת עמיאל, "כ-20 אחוז מהאסירים סובלים מבעיות נפשיות, חלקם אובחנו או פיתחו חולי נפשי רק במהלך המאסר והם אינם מוכרים כאלה בחוץ. אנחנו מעבירים לביטוח הלאומי את התיעוד, כדי שהאסירים יקבלו קצבת נכות נפשית. מי שנקבעים לו 40 אחוזי נכות זכאי לסל שיקום ממשרד הבריאות, ושוב אלו תהליכים מורכבים שקשה לקדם לבד. אנחנו מתחילים חצי שנה לפני יום השחרור. השנה 500 אסירים כלולים בתוכנית, ובהמשך היא תתרחב".
לדברי עמיאל, "יש סיכום גם עם סמנכ"ל גמלאות בביטוח הלאומי שתהיה ועדה למחיקת חובות. יש אסירים שהצטברו להם חובות שלא באשמתם. למשל, אסירים המשיכו לקבל גמלת מכורים לסמים כי ביטוח לאומי לא ידע שהם בכלא, ואחר כך הפך אותם לחייבים. היו הרבה בעיות בממשק הזה בין הביטוח הלאומי לשב"ס, כשהתוצאה פגיעה באנשים החלשים".
שירות התעסוקה של שב"ס
נקודת הפתיחה לתהליך הזה היא ראיון של האסיר בכלא חצי שנה לפני השחרור. "הרשימות מתעדכנות כל שבוע וקצינת קשרי קהילה בכל מחוז (עו"סית/קצינת חינוך) מראיינת ומאבחנת את הצרכים: "האם יש לך משפחה ובית לחזור אליו? מה הזכויות שלך בביטוח הלאומי, בשירות התעסוקה, במשרד השיכון?
"ההכנה כוללת גם התייחסות לעולם הרגשי, ועם העולם בכלל. 'אילו כוחות יש לי? עם מה אני הולך להתמודד? האם אני צריך עזרה ומאיזה סוג?".
מטרה נוספת היא לשלב את האסירים היוצאים בתעסוקה וגם כאן, מסבירה עמיאל, התהליך מתחיל בכלא. "אסירים ידברו עם פקידת שירות התעסוקה ב-VC (וידאו) לפני השחרור. יש 1,400 אסירים שעובדים כיום במהלך המאסר בעשרות מפעלים, לא רק מתפרות ונגריות, גם מפעלים של 'טבע נאות', 'סודה סטרים', שבבים עבור התעשייה האווירית. מאות אסירים באגפי שיקום יוצאים מבית הסוהר לעבוד גם בקרביץ ושטראוס".
עמיאל אומרת שיש סיכום גם עם רשת מלונות ידועה שאסירים יעברו הכשרה ויועסקו במלונות שלה לאחר שחרורם בתפקידים שונים.
תוכנית נוספת היא ליווי אסירים על ידי מנטור בחודשים הראשונים לאחר השחרור, המשרד לביטחון לאומי יקציב תקנים של מנטורים אשר חלק משכרם ישולם על ידי הרשויות המקומיות.
סרבנות המרכז לגביית קנסות
שותפות אחרת שגורמי השיקום בשב"ס מנסים לקדם היא עם המרכז לגביית קנסות, שגובה מאסירים קנסות ופיצויים שהוטלו עליהם בתיק הפלילי, אבל השותפות הזו נתקלת בקשיים.
על המרכז לגביית קנסות נמתחו ביקורות רבות, גם על ידי הסנגוריה הציבורית, שקבעה כי הוא אינו מאפשר פריסת חובות המותאמת ליכולות האסירים. החובות מונעים שיקום, מהשלב הראשוני. "אסירים עלולים לא לצאת לחופשות, ולא להשתחרר בשחרור מוקדם, משום שאין ביכולתם לשלם את חובותיהם", נכתב בדו"ח הסנגוריה לשנת 2020, "חובות כספיים הם אחד הקשיים המרכזיים של האסיר המשוחרר, והם הגורם מספר אחת לעבריינות חוזרת".
לדברי עמיאל, גם בשב"ס לא שבעי רצון מההידברות עם המרכז לגביית קנסות, שפועל במסגרת רשות האכיפה והגבייה של משרד המשפטים לצד ההוצאה לפועל.
"גובה הסדר התשלומים שהם דורשים לא מידתי", אומרת עמיאל, "יש אסיר שנשארו לו חמישה חודשים במאסר, גובה החוב שלו 100 אלף שקל והמרכז סירב לפריסה ודרש 20 אלף שקל בחודש. הבעיה היא היעדר חקירת יכולת. אנחנו יכולים לעשות עם אותם אסירים תהליכי שיקום משמעותיים, והאסיר ייצא החוצה ויעבוד, אבל ישאבו לו את המשכורת והכל חוזר לנקודת ההתחלה".
מרשות האכיפה והגבייה נמסר בתגובה: "המרכז לגביית קנסות הוא גוף האמון על האכיפה הכלכלית. אסירים שלהם נקבעו תשלומי קנס או פיצוי חייבים לפנות למרכז להסדר בהקדם, עם כניסתם לכלא. לחלק נכבד מהאסירים נקבע קנס או פיצוי לנפגעי עבירה. את גובה הקנס וגובה התשלום החודשי קובע השופט במהלך המשפט. המרכז מאפשר לחייב לפנות בבקשה לפריסת החוב והפחתת פיגורים. עשרות אסירים מנצלים את האפשרות לבקש הסדר חדש מדי חודש וזאת באמצעות פנייה ישירה למרכז או באמצעות צוותים של המרכז המבקרים באופן סדיר בבתי הכלא.
"חלק מהאסירים נמנעים מליצור קשר עם המרכז ומזניחים את הטיפול בחובם, למרות הפניות החוזרות ונשנות של המרכז אליהם ולמרות הרצאות והדרכות הנערכות בתחומי הכלא. לצערנו, רבים פונים בסמוך מאוד לשחרור בשליש או לקראת קציבת עונשם. כאשר הגורם המוסמך במרכז דן בבקשה של אסיר, נשקלים שיקולים רבים ביניהם מצבו של האסיר, גובה החוב, מצבם של המפוצים, וכן החוק ופסיקות בג"ץ שקבעו שתשלום קנס או פיצוי אינם הלוואה לטווח ארוך. אסיר אשר פונה מיד עם כניסתו לכלא, מקבל, על פי רוב, פריסה ארוכת טווח מתוך הבנה שמצבו הכלכלי בכלא מורע. לעומת זאת, אסירים המזניחים את הטיפול בקנס לתקופה הקרובה לשחרור נדרשים לתשלומים גבוהים יותר".
החווייה של העובדת הסוציאלית – רצח על רקע תרבותי
אחת החוויות החזקות של עמיאל בשנותיה כעובדת סוציאלית היתה בקבוצה של אסירי עולם שכולם היו בעלי מכנה משותף: ביצעו מעשי רצח על רקע "כבוד המשפחה" או כפי שהם נקראים בשב"ס מטעמי תקינות – רצח על רקע תרבותי.
"זו היתה קבוצה עוצמתית בצורה מדהימה, המרתקת שהנחיתי בחיי. אני זוכרת את השמות. כולם גברים שרצחו אימא, אחות, בת, אחיינית. רצח בתוך המשפחה, מבין 120 אסירי עולם שהיו באיילון, הקבוצה הזו בלטה בכך שכולם היו אנשים נורמטיבים, לא היו מעורבים בפשע. ניהלו חיים סדורים: עבדו, הקימו משפחה. מבחינת גילאים ההרכב מגוון. מה שהיה משותף לכולם הוא כאב מאוד גדול. כל אחד בדרכו אמר: 'את לא יודעת כמה אהבתי אותה… זר שאינו מהתרבות שלנו לא יבין'. חלק מהזעזוע הוא שהטקס היה 'לזרוק אותה לכלבים' תרתי משמע. לא לקבור".
"הבנו שאף אחד מהם לא עבר תהליך עיבוד אבל על הקורבן, האימא או האחות או הבת. היה לנו חייל צעיר שרצח את אחותו, שחטאה היה שנסעה ללמוד רפואה בארץ זרה, רווקה. היא נרצחה כשהגיעה לחופשה בארץ. אני זוכרת שהמ"פ שלו מיחידה קרבית הגיע לבקר אותו בכלא והיה בשוק.
"המסר של החייל ושל האחרים בקבוצה היה: 'לא היתה לי ברירה. זה המסר שקיבלתי מהסביבה'. מתי אתה חושב לפעול (נגד האחות), אמרו לו: 'יש לך רובה, אם לא תשתמש בו, אנחנו נשתמש בו'.
"ההסבר שלהם היה תרבותי. החלק הפחות חביב היה כשהאסירים לחצו שנפנה לוועדת חנינות, ונסביר שזו לא אשמתם, שצריך להתייחס אליהם אחרת, כי הם קורבנות של החברה. הם אמרו: 'עשינו את זה לא כי אנו פושעים, אלא כי זו התרבות שלנו. מה אתם עושים עם זה?'. הייתי עו"סית צעירה. התייעצתי עם אמי פלמור, מנהלת מחלקת חנינות במשרד המשפטים דאז, שהגיעה לדבר עם הצוות הטיפולי, וחיזקה: 'צריך לעמוד כחומה בצורה ולהסביר, במדינת ישראל חלים חוקי המדינה'.
לדעתי רובם בסוף בכל זאת קיבלו קציבת עונש נמוכה יותר בגלל מי שהם, כי הם היו אסירים טובים".
