בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה נאלץ להכריע בסכסוך רגיש בין הורים שכולים לבין אלמנת בנם וילדיו התאומים: מי יקבל את חפציו האישיים של המנוח, ובאלו תנאים?
מדובר בסכסוך משפחתי מורכב וטעון, שפרץ לאחר שהמנוח שם קץ לחייו באוקטובר 2024. בלב המחלוקת, חפציו האישיים: קורקינט, קסדה, בגדים ואפילו בובות שנעשו מגזרי בגדיו.
ההורים, התובעים בתיק, ביקשו למנוע מהאלמנה למכור או להשחית את החפצים, שלדבריהם נושאים ערך רגשי עצום. האלמנה טענה להגנתה, שהיא היורשת החוקית ויש לה זכות להשתמש או למכור את החפצים לטובת הילדים הקטנים שנותרו לה.
השופטת אליה נוס הכריעה בסוגיה ופסקה חלוקה מפורטת של המיטלטלין, תוך ניסיון לאזן בין הזכויות הרכושיות ובין רגשות השכול.
התביעה הוגשה ב-9 באפריל 2025 על ידי ההורים השכולים. במסגרת ההליך, ב-14 באפריל ניתן צו ארעי שאסר על מכירת החפצים עד להכרעה.
ההורים טענו כי לאחר מות בנם התגלעו בינם לבין אלמנתו חילוקי דעות קשים, בעיקר סביב השימוש והבעלות על חפציו האישיים, וכן סביב הקשר שלהם עם נכדיהם – תאומים קטינים.
לדבריהם, הם פנו לאלמנה בבקשה לקבל לידיהם את החפצים, לרבות קורקינט, קסדה ובגדים, ואף הציעו לשלם עבורם, אך נתקלו בסירוב. לטענתם, ימים ספורים לפני הגשת התביעה, היא פרסמה מודעות מכירה לחפצים ברשתות החברתיות, ואף הציגה בובות שתפרה מבגדיו של המנוח.
"בעוד שלה אין עניין בחפצים – לנו הם כל מה שנותר מבננו", טענו ההורים, והדגישו כי הנתבעת ירשה דירה יקרת ערך מהמנוח, שנרכשה על ידו טרם נרקם הקשר הזוגי ביניהם, וחרף הסכם חיים משותפים שקובע כי הדירה תיוותר שלו במקרה של פרידה.
הנתבעת, אלמנת המנוח ואם שני ילדיו, ביקשה להסיר את הצו הזמני. היא טענה כי היא זקוקה לתמורה הכספית ממכירת הקורקינט והקסדה, לטובת פרנסת הקטינים. לדבריה, מדובר בחפצים שהיו בשימוש משותף במשק הבית, ולפיכך הם חלק מעיזבון המנוח שנפל בירושתה, בהתאם לצו ירושה שניתן ב-7 בינואר.
לגבי הבובות שנתפרו מבגדי המנוח, האלמנה טענה כי לא היתה כל השחתה של חפצים, אלא פעולה רגישה ומתחשבת – תפירת "בובות געגוע" מקצועיות עבור ילדיה הקטינים, לשם הנצחת זכר אביהם.
עוד הדגישה האלמנה כי מעולם לא מנעה מהסבים לפגוש את נכדיהם, אך היא מבקשת לראות אישור רפואי אודות הסבתא, בשל חשש למצב נפשי (מחשבות אובדניות).
בהסכמת הצדדים, ולאחר שהוגשו כתבי טענות מלאים, השופטת פסקה בתיק ללא דיון.
בפסק הדין כתבה השופטת כי עיקר המחלוקת נוגעת לחפצים ספציפיים בעלי ערך רגשי, אך יש לזכור שהנתבעת ירשה את מחצית העיזבון, והיתר חולק בין שלושת ילדי המנוח.
השופטת הדגישה כי אין מחלוקת על כך שחפציו של המנוח "יקרים עד מאוד ללב הוריו, המוצאים בהם מעט נחמה ומזור לכאבם לאחר לכתו".
לעניין הקורקינט והקסדה, פסקה: "מאחר שהנתבעת ירשה את המיטלטלין ואינה מבקשת להחזיק בקורקינט ובקסדה, כי אם למכור אותם, מצאתי להורות כי הם יימכרו לתובעים בהתאם להצעה הגבוהה ביותר שקיבלה הנתבעת עבורם, או במחיר שיסוכם בין באי כוח הצדדים, ובמידת הצורך – על פי קביעת שמאי שימנה בית המשפט".
אשר לבגדים קבעה השופטת: "יועברו לתובעים בגדיו של המנוח ככל שהנתבעת אינה מבקשת להחזיק בהם, וככל שהיא מבקשת להחזיק בהם – יחולקו הבגדים בין התובעים לנתבעת".
כדי למנוע מחלוקות עתידיות על יישום פסק הדין, קבעה השופטת מנגנון אכיפה: "ככל שהצדדים לא ישכילו לבצע את פסק הדין בהסכמה – ימנה בית המשפט כונס נכסים מטעמו לביצועו, כאשר העלות תחול על הצדדים באופן שווה".
מה הלאה? לצד ההליך האזרחי הזה, נמשך במקביל הליך ליישוב סכסוך שנפתח על ידי ההורים, לצורך הסדרת הקשר עם נכדיהם. השופטת הבהירה במפורש כי פסק הדין הנוכחי מתמקד ברכוש בלבד, ולא נוגע ליחסים המשפחתיים הרחבים יותר – שנדונים בערוץ נפרד.
את התובעים ייצג עו"ד אהוד פורת.
את הנתבעת ייצג עו"ד ניסים שלם.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
