ב-25 באוקטובר 2020 נכנס לתוקפו כהוראת שעה נוהל נשיאת בית המשפט העליון מס' 2-20 בנושא "טיפול בתי המשפט לענייני משפחה בהליכים דחופים שעניינם החשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת הקשר בין הורים לילדיהם".
מדובר בנוהל שנועד לקבוע סדרי עבודה אחידים בבתי המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע להליכים דחופים שעניינם הבטחת קשר בין הורים לילדיהם או חשש לפגיעה במוגנות הילדים. סדרי העבודה נועדו להבטיח מתן מענה ראשוני יעיל ומהיר להליכים אלו, באמצעות קביעת מועד קרוב לדיון ושקילת מתן סעד זמני שיש בו לקדם את טובת הילד.
ובמילים פשוטות יותר: טיפול בתופעה המכונה "ניכור הורי" – מצב שבו ילד מסרב לקיים עם ההורה קשר שוטף או רופף, עד כדי סירוב מלא.
בתקופת יישום הנוהל נערך מחקר ייעודי על-ידי מחלקת המחקר של הרשות השופטת, בהובלת ד"ר תהילה רוזנצוויג-פלדמן וד"ר גלי אביב. החוקרים בחנו שני היבטים:
יישום הנוהל בידי שופטי בתי המשפט לענייני משפחה.
יעילות הנוהל והשפעותיו על תיקי הבטחת קשר ומוגנות.
זאת, תוך שימוש בנתונים כמותיים ואיכותניים מתוך מערכת המשפט ומחוצה לה, עורכי דין מתחום דיני משפחה וגורמי רווחה.
בעקבות ממצאי המחקר הזה הורתה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, על הטמעת מספר תיקונים בנוהל ועל הפיכתו מהוראת שעה להוראת קבע.
תוצאות המחקר
מהממצאים עלה כי הנוהל תרם באופן משמעותי להעלאת החשיבות והמודעות לסוגיית הבטחת הקשר בין הורים וילדיהם (לרבות תופעת הניכור ההורי) בקרב הציבור והתקשורת, ושינוי התפיסה כלפי תופעת הניכור ההורי לכדי תופעה בלתי לגיטימית בקרב הורים שיש למגרה.
ממצא נוסף העלה שבשנת הנוהל, ממוצע הזמן בין הגשת הבקשה ועד למתן ההחלטה הראשונה התקצר בכל סוגי התיקים והבקשות שנבדקו ועמד על יום וחצי לכל המאוחר, בהשוואה לתקופה טרם כניסת הנוהל לתוקף.
עוד ממצא חשוב שעלה הוא שהנוהל והשיח סביבו הובילו לקיצור משמעותי במשך הטיפול בבקשה מעת הגשתה ועד לקבלת הסעד (או דחייתו) על ידי בית המשפט.
לצד זאת מצא המחקר, כי מספר הדיונים שאכן נקבעים תוך 14 יום ממועד הגשת בקשה הוא מצומצם; וכי עדיין קיים חוסר בהירות מסוים מצד עורכי הדין באשר לסוגי המקרים שעליהם חל הנוהל.
העלאת המודעות תרמה לעלייה בשיעור הבקשות שהוגשו, לרבות בקשות שאינן מתאימות להתברר במסגרת הנוהל, אלא מקומן במתכונת הדיונית הרגילה של בתי המשפט לענייני משפחה.
במקרים מסוימים נמצא, כי בית המשפט מחייב בהוצאות צד שעושה שימוש לרעה בנוהל. כך למשל, שופטת חייבה בהוצאות אם שעשתה שימוש לרעה בנוהל, וקבעה כי היא תשלם 10,000 שקל.
במקרה אחר בו נקבע כי קיים קשר רציף וקבוע בין כל אחת מהאימהות לבין הקטינות וגם כי לא ארע שום מעשה שמצריך פעולה מידית להגנה על הקטינות, שופט מחוזי חייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסך 25 אלף שקל. "יש לעמוד על המשמר ולמנוע מצב שבו ייעשה שימוש בנוהל על מנת לקפוץ לראש התור ולעקוף מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט בהתאם לסדרי עבודתו הרגילים של בית המשפט לענייני משפחה, שהוא עמוס במיוחד", נימק השופט.
עם זאת, לדעת השופטים שהשתתפו במחקר, בחלוף הזמן יש ירידה בכמות הבקשות שאינן מתאימות לנוהל, ככל הנראה בשל הפנמה והבנה מצד עורכי הדין את מטרת הנוהל ותנאי החלתו.
הטמעת התיקונים
כאמור, בעקבות ממצאי המחקר הורתה השופטת חיות על הטמעת מספר תיקונים בנוהל ועל הפיכתו מהוראת שעה להוראת קבע.
כך, נוסף לנוהל סעיף 8, שכותרתו "אי קביעת דיון מטעמים מיוחדים", לפיו "על אף האמור בסעיפים 5 ו-7, מצא בית המשפט, מטעמים מיוחדים, כי קביעת דיון תוך ולא יאוחר מ- 14 יום ממועד הגשת הבקשה לסעד דחוף להבטחת קשר או סעד זמני להבטחת קשר או למניעת פגיעה במוגנות ילד לא תבטיח את טובת הילד ואת קידום הטיפול בהליך, רשאי בית המשפט ליתן כל הוראה אחרת, וזאת בהחלטה מנומקת שתינתן לא יאוחר מ-14 יום ממועד הגשת הבקשה".
כמו כן תוקן סעיף 9 לנוהל, המתייחס לבקשה שהוגשה לפי הנוהל אך אינה מתאימה להתברר לפיו. בהתאם לסעיף זה נקבע: "ראה בית המשפט לענייני משפחה כי בקשה שהוגשה לפי הנוהל כבקשה לסעד דחוף להבטחת קשר או כבקשת סעד זמני להבטחת קשר או למניעת פגיעה במוגנות ילד אינה מתאימה להתברר לפי הוראות נוהל זה, רשאי בית המשפט לא לקבוע דיון במועד הקבוע בנוהל זה או ליתן כל הוראה אחרת, וזאת בהחלטה מנומקת ולאחר שקבע כי הבקשה אינה מתאימה להתברר לפי הוראות נוהל זה".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
