סיפור קצר: תעלומת רימון הרסס מתחת למכונית של עו"ד שלכט הקרקרן

רוע ליבו של הקרקרן שְלֶכְט הפך מזמן לשם דבר בין חבריו למקצוע. אומרים עליו כי אם ציפורן מציפורני ימינו תשרוט בטעות את שמאלו, מיד יתפגר הנ"ל מהרעלה.
למגינת ליבם של רבים בחר האיש בעריכת דין כמקצוע שממנו יוציא לחמו. בארסיות לשונו היטיב שלכט להתעלל בכל מי שלקוחותיו הפנו אותו כנגדם. במרבית המקרים הוא הרחיק לכת ועשה הרבה מעבר למה ששולחיו עצמם ביקשו. אצל רבים מקורבנותיו הוא הפך מושא לחלומות נקם.

בבוקר יום סגרירי, בפרבר יקר ואופנתי של העיר הגדולה, הזניק שלכט את מכוניתו המהודרת בדרכו לעוד יום של רשע, עושק וחמס. בפנייה השנייה מביתו שמע חפץ מתכתי נוקש ברצפת המכונית, ממש מתחת למושב שלו. הנקישות לא פסקו גם בהמשך והפכו למטרד מורט עצבים. שלכט נאלץ להסיט את ההגה ימינה, להפנות את המכונית לצד הדרך ולבלום. בקללה עסיסית נחלץ ממושבו והשתרע מלוא אורכו על האספלט.
מבט ששלח לעבר מקום הנקישה המשוער הפגיש אותו עם רימון רסס צה"לי, שלוף נצרה כמעט לחלוטין שהתנדנד קלות, משגר לעברו חיוך של בוקר טוב, לפני ההתפוצצות הצפויה.
לרגע קט קפא שלכט, ספק המום, ספק מהופנט מקצב דנדונו של רימון היד שהיה קשור באופן רופף ביותר. כשהתעשת, מילט עצמו ממקום רבצו ופתח בריצת אמוק מהירה למרחק שנראה לו בטוח, ואז עצר, מבועת ומתנשף כמו סוס יאור.

אוכפי החוק, ביללת סירנות כחלחלה, לא איחרו הפעם להגיע, ובעקבותיהם, כעבור זמן קצר להפליא התגלגלה למקום גם ניידת חבלה שמומחיה הינם ללא רבב. לאחר שמקום החניה הכפוי של המכונית גודר בסרט סימון אדום לבן, ואחרוני הסקרנים הורחקו מהזירה, זחל אחד החבלנים אל מתחת לרצפת הרכב, וכעבור דקות מספר הגיח ורימון היד לפות בידו, מחותל בסרט הדבקה.
שלכט ומכוניתו עקרו עתה לתחנת המשטרה, שם מסר העורך דין הודעה קצרה ועניינית, אף שלא היתה לעזר רב. מאחר ושלכט לא ידע להצביע על שמות חשודים אפשריים, הוא נשלח לדרכו, מלווה בהבטחה ממולמלת של קצין החקירות כי המשטרה תעשה כמיטב יכולתה לאתר את זהות… וכולי וכולי.

את הימים, ובעיקר את הלילות שלאחר מכן בילה האדבוקט בנבירה עיקשת במודע ובתת מודע שלו, במטרה לחשוב מי יכול לעמוד מאחורי מעשה ההתנקשות?
מאחר שהיה איש ריב ומדון מטבעו, לא התקשה זכרונו לספק עשרות שמות, אך ככל שהפך ונבר בם, לא הגיע לכלל מסקנה של ממש. שיחה שקיים עם החבלן המשטרתי שנטרל את הרימון העלתה, כי המניח נתכוון לא להזהירו או להפחידו, כי אם להורגו ממש. רק טעות אנוש קטנה מנעה את התפוצצותו רבת ההשלכות של רימון הרסס הצה"לי.

שלכט הפך ליותר ממוטרד. את מכוניתו החליף באחרת, מושכרת. את נתיב נסיעותיו הקבוע שינה מעת לעת, ושוב לא נפרד מאקדחו הפרטי. ככל שעברו הימים והשבועות התרחק ונחלש הסיכוי לגלות את זהותו של מניח הרימון או של משגריו, מה שלא הוסיף לשלוות רוחו של העורך דין המפוחד.

עיון אקראי בבוקרו של יום, באחד מגיהוקיו של צהובון ידוע, העלה את שמו ותמונתו של העורפח, קרקרן פלילי ידוע, שצולם כשהוא מחייך, ולצידו ניצב קוף אדם מפחיד למראה, שזה אך זוכה מאשמת רצח יריבו לעסקיהם המפוקפקים. שמו של העורפח הקפיץ את שלכט אל מכשיר הטלפון.
בתיווך חבר משותף מימי שירותו הצבאי התקיים בהמשך מפגש בין השניים במשרדו של העורפח. האחרון האזין ברוב קשב ועד תום לסיפורו של שלכט, ואז שיגר לעבר שלכט מבט משתי עיניו העכבריות, ושאל את המספר למבוקשו. התשובה המיידית שקיבל הבהירה לו כי מה שמתבקש ממנו הוא לחשוף את זהותו של המתנקש, ולאתר אותו ואת שולחיו.

לכך לא נעתר העורפח. בסבלנות רבה הסביר לשותפו למקצוע כי איתור האנשים וחשיפת שמותיהם עשויים לגרור אחת מן השתיים; שלכט ייטול, חלילה, את החוק לידיו וידרדר עצמו למחוזות אפלים, או שהוא ימהר לגלות בדבר את אוזנם של לובשי המדים. הדרך היחידה הבאה בחשבון, הביע העורפח את דעתו, היא יישוב הבעיה שגרמה מלכתחילה להנחת הרימון במקום שאינו יאה לו, בלי לחשוף את זהותם של המבצע ושל מזמין החיסול. עירובם של זרזירי החוק בפרשה, הוא חזר והדגיש, יהיה הפסקת מעורבותו שלו, מה שישאיר את הניצול מההתנקשות עם בעייתו הלא פתורה.

לשלכט לא נותרה ברירה, והוא נאלץ להסכים, אף שפניו המכורכמות העידו שאין הוא עושה זאת בחדווה עולצת ורוננת. עתה ביקש העורפח שיובאו אליו חצי תריסר תיקים ויותר, בהם הפליג שלכט ברשעותו וברוע ליבו טרם להנחת הרימון. עיון מעמיק בתיקים אלה, בנוסף לאי אלו בירורים שערך ייתרו את הצורך במרביתם, והוא החל מתמקד בשניים מהם.
בעקבות שיחת טלפון בהולה שקיבל התייצב המכונה "האוגר" כנוע בפני העורפח. האוגר, עבריין עתיר מעללים, היה לקוח קבוע של העורפח זה שנים לא מועטות, ובין השניים שררו יחסי אמון תלויים בדבר, שהרי לולא נחלץ העורפח לעזרת האוגר פעמים אינספור, חזקה על האוגר כי היה ממשיך למדוד ברגליו הקצרות את חצר הטיולים במתקן כליאה מסורג עוד לאורך מספר שנים.

כשרונו ותחביבו של האוגר הם הכרת הזולת וידיעת כל הפרטים על בוריים. אין כמעט מעשה אפל או פרשה מסעירה בעולם התחתונים באזור המרכז, שהאוגר אינו מצוי בפרטיהם. משלמד את הפרטים הוא משמרם בקפלי זכרונו. זיכרון מופלג זה מסייע לו לציין ולמנות באוזני בר שיחו שמות, מועדים, כמויות, מקומות מסתור, ועוד כהנה וכהנה של שילובים והסתעפויות של מעשי פשע למיניהם. הפעם הוא זה שהאזין והעורפח שטח בפניו את פרשת מציאת רימון היד ברכבו של שלכט. האוגר ביקש שהות לבירור ונמוג לו לדרכו.

מקץ ימים מספר הם שבו ונפגשו, והאוגר ירה את פירות הבירורים שערך בקצב מדהים ובדייקנות מושלמת. מדבריו עלה, כי הבעלים של מפעל מסויים שעלה השמימה בלהבות, ביקש לממש את פוליסת הביטוח שרכש. חברת הביטוח סירבה לכבד את התחייבותה הכתובה והחתומה, אף שמשך שנים לא מעטות ינקה לקופתה פרמיות לא מבוטלות מהמבוטח הזה. כיוון שכך, שכר הבעלים של המפעל השרוף את שירותיו של קרקרן אזרחי, וזה הגיש לבית המשפט תביעה נגד החברה המבטחת.
חברת הביטוח, מצידה, שכרה את שירותיו של העורך דין שלכט, שהצליח באופן מאוד לא מובן, ואפילו באופן בלתי נתפס בעליל, לשכנע את כבודו כי המפעל הוצת ולא נשרף כתוצאה מתאונה. כיוון שהשופט פסק כפי שפסק על בסיס טיעוניו של שלכטשלכט, נותר התובע ריק ומרוקן לחלוטין, ובנוסף הוא חוייב בדמי ניהול המשפט.

במקביל, רשעותו של שלכט לא ידעה שובע, לא נתקררה עליו דעתו עד ששיגר גם תלונה פלילית לזרזירי החוק, בה החשיד בהצתה את הבעלים האומלל של המפעל, בניסיון לקבל דבר במרמה, והכול בכפוף להוראות החוק הצריכות לעניין זה. כל זאת במטרה לשגרו לשנים אומללות וארוכות בכלא.
אלא שבניגוד להתנהלות התביעה האזרחית, זרזירי החוק ניהלו חקירה מעמיקה וממצה אשר העלתה כי המפעל כלל לא הוצת, אלא פשוט נשרף. התיק הפלילי נסגר איפוא, אולם הרשע, בעוצם רשעותו, המשיך לזנב בבעלים על מנת לגבות ממנו את הוצאות המשפט האזרחי שנפסקו לו.
קבלני ההוצאה לפועל רוקנו את ביתו של בעל המפעל מתכולתו, ושלכט עדיין לא אמר די. צווי מעצר בגין אי תשלום שכר טרחתו של שלכט שילחו את בעל המפעל השרוף שוב ושוב לימי חבישה בבית המעצר המעופש באבו כביר.

קצה דרך הייסורים של האומלל לא נראה באופק. כל הנסיונות שעשה לשדל את שלכט כי יניח לו, רק הגבירו אצל האחרון את היצר להציק לאיש עד כלות. כיוון שכך, בשארית הממון לעת צרה שנשלף מתחת לבלטה, הזמין הנדכא חוזה על ראשו של המציק הבלתי נלאה. דמות אפלה ועלומה היא זו שהניחה את הרימון היכן שהונח, מתוך כוונה ברורה לפטור את העולם מהשלכט הזה ומרשעותו.
לאחר ששמע את הדברים ביקש העורפח לדעת אם ניתן ליישב את העניין ולהביא לביטול החוזה מעיקרו. האוגר הבטיח לבדוק את הנושא, והתפוגג לו לדרכו שוב.

בינתיים, שלכט הוזמן אל העורפח, שדיווח לו באשר לממצאיו האחרונים, והותיר לשיקול דעתם של שלכט ושל חברת הבטוח אם להעלות הצעה שתיישב את הפרשה, קודם שמבצע החוזה יחזור לסיים את אשר נתחייב הוא לעשות.

למחרת היום התייצב שלכט בתחנת המשטרה וגילה בלהיטות את אוזנו של קצין החקירות כי למיטב דעתו וחשדותיו, כי בעל המפעל לא רק שהצית את רכושו ותבע את חברת הביטוח, אלא שהוא גם זה העומד מאחורי הנחת הרימון ברכבו. הקצין זימן אליו חיש קל את בעל המפעל החשוד, וכשזה התייצב אצלו עטה על פניו הקצין הבעה של מי שבאמתחתו כל הראיות הצריכות לעניין, מלבד עניין פעוט וקל ערך – הודאתו של החשוד.
על כן הוא הציע לנחקר לחסוך משניהם טרחה מיותרת ושברון לב, ולהודות מיד בפשעיו.
האחרון הכחיש נמרצות כל נגיעה לעניין, טען כי זו עלילה שפלה והביע תמיהה וזעם על עצם זימונו לחקירה. גם האיום לעצרו ולשגרו לבית המסורג לא הותיר עליו כל רושם. סופו של דבר, לאחר שעות מספר מלווים בהגיגי חקירה, נאלץ החוקר לשחרר את המוזמן לדרכו.

מקץ ימים מספר שוב התייצב האוגר אצל העורפח, הפעם עם חבורה טרייה מתחת לעינו. מדבריו עלה כי ביקורו של שלכט בתחנת הזרזירים טרף את כל הקלפים. אם קודם לכן התחבט בעל המפעל החשוד בשאלה כיצד לסגור את העניין, הרי שלאחר זימונו לחקירה, כל רצונו הוא שהחוזה יבוצע ככתבו וכלשונו – לחסל את שלכט! האוגר אף מצא עצמו בצרה לא קטנה מאחר ונחשד, כי הוא זה שגילה בדבר את אוזנם של זרזירי החוק. על עלבון כזה אין עוברים בשתיקה, והראיה, חבורה סגולה-צהובה מתחת לעינו, ביטוי דל לתקיפה ולקטטה שהתפתחו בעקבות כך.

אילמלא הכבוד ההדדי שהעורפח והאוגר חולקים ביניהם, חזקה על האוגר שהיה מסיים בעצמו את מה שמבצע החוזה לא הצליח לעשות עד כה, וזאת בניגוד למנהגו. העורפח קד קלות לעבר האוגר והניח את כף ידו על הצד השמאלי של לוח חזהו, וזאת לאות כבוד והערכה עמוקים.

חיש קל התחוור לשלכט, כי לא זו בלבד שזרזירי החוק לא הושיעו אותו, אלא שכל נסיונותיו לחדש את הקשר עם העורפח נתקלו בטריקת טלפונים. בצר לו, שב ופנה הרשע המרושע לחברם המשותף, אשר ענה לו באדיבות רבה ובשלילה מוחלטת. עתה החל שלכט מתרוצץ כעכבר אמיתי במלכודת. עיניו הטרוטות והאדומות העידו על לילות ללא שינה. המחשבה כי מאן דהוא עומד לקפד את חייו איימה להוציאו מדעתו.

בבוקרו של יום גשם זלעפות גרר עצמו שלכט אל מנהל חברת הביטוח, ונסתגר עימו לשעה ארוכה. על אשר שוחחו השנים אין כל פרוטוקול, אך זמן קצר לאחר מכן פלט מכשיר הפקסימיליה שבלשכת העורפח דף נייר, ובו הצעה כספית נדיבה לסיום הפרשה.
ההצעה הייתה כה נדיבה, שהיא אפשרה לבעל המפעל השרוף לשקם את עסקו, ונותר גם נתח לא רע לאוגר, שלא לדבר על תשלום שכר טרחתו של העורפח.
מקץ ימים מספר נודע לחבר המשותף, שהוא יכול לבשר לשלכט, כי אין כול חשש ומניעה מדוע לא יוכל לשוב לנהוג במכוניתו המהודרת אל העיר הגדולה, ובלבד שלא יקים כנגדו אויב מר נפש נוסף שנפגע על ידי האדבוקט שלכט.
עו"ד מנחם רובינשטיין הוא עורך דין פלילי ומנוי באינדקס עורכי הדין של אתר פוסטה