האם ניתן לשתף בגירושין נכס שהתקבל במתנה טרם הנישואין ואפילו לא שימש למגורי בני הזוג?
פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון שניתן השבוע עונה על השאלה הזו בחיוב (30 יוני), וקובע: כאשר מוכחת כוונת שיתוף ספציפית, אין מניעה לחלק גם נכסי השקעה שקדם להם רכוש חיצוני, לרבות קרקע שהוענקה לאחד מבני הזוג במתנה.
במוקד פסק הדין סכסוך רכושי בין בני זוג שנישאו בשנת 1996 ונפרדו בשנת 2019 לאחר 23 שנות נישואין ושלושה ילדים.
זמן קצר לפני הנישואין קיבלה האישה מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות בעיר נס ציונה, שנרשמו על שמה. אחת מהחלקות שינתה את ייעודה למגורים, ובשנת 2002 התקשרה האישה עם קבלן בעסקת קומבינציה שבמסגרתה נבנו שבע דירות על הקרקע.
האישה מכרה שתיים מהדירות, והכספים הופקדו בחשבון המשותף שלה ושל בעלה. חמש הדירות הנותרות הושכרו במהלך השנים, בעוד שהצדדים התגוררו בדירה אחרת שבבעלות משותפת ברעננה.
לאחר הפרידה הגיש הבעל תביעה לקבלת מחצית מהזכויות בדירות נס ציונה, וטען כי מכלול ההתנהלות המשותפת לאורך השנים מלמד על שיתוף מלא גם בנכסים אלו. לחלופין, הוא דרש חצי מהשבח שהניב הפרויקט.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי. נקבע כי כוונת שיתוף מתקיימת ביחס לדירות, אך לא ביחס לקרקע עצמה, כיוון שניתנה במתנה טרם הנישואין. בהתאם לכך, הבעל חויב לשלם לאישה מחצית משווי הקרקע החקלאית המקורית.
גם בית המשפט המחוזי השאיר קביעה זו על כנה: אמנם היתה כוונת שיתוף ביחס לדירות, אך הקרקע אינה חלק מהשיתוף. זאת, בין היתר, משום שהדירות אינן דירת המגורים המשפחתית.
שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון:
הבעל טען כי לא ניתן להחיל הלכת שיתוף חלקית.
מנגד, האישה טענה כי כלל אין להחיל שיתוף, מאחר שהנכס אינו דירת מגורים וכי השבח שנוצר הוא "שבח פסיבי".
בפסק דין מקיף של השופטת יעל וילנר, אליו הצטרפו השופטים דוד מינץ וגילה כנפי-שטייניץ, התקבל ערעורו של האיש בעוד שערעורה של האישה נדחה.
השופטת וילנר חיזקה את הלכת השיתוף הספציפי וקבעה כי אין היא מוגבלת לדירת מגורים בלבד. לדבריה, כאשר מוכחת כוונת שיתוף באמצעות התנהגות, כפי שנקבע בשתי הערכאות הקודמות, הרי שאין מקום להחריג את הקרקע שהיתה הבסיס לפרויקט.
השופטת הציגה משל ציורי במטרה להסביר: "אדם מקבל במתנה שתיל, ומחליט לטפחו יחד עם בן זוגו עד שזה הופך לעץ מניב פרי. בהנחה שנקבע כי התנהגות בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף בעץ, הרי שעצם העובדה כי השתיל ניתן במתנה לאחד מהם, אינה מלמדת כי בשונה מהעץ, השתיל – הוא העץ בעברו – הוחרג מכוונת השיתוף".
עוד הבהירה השופטת וילנר, כי אין סתירה בין הלכת השיתוף הספציפי לחוק יחסי ממון. השיתוף הספציפי פועל מכוח הדין הכללי, על בסיס התנהגות הצדדים, ולא מכוח החוק בלבד. לכן, גם נכסי השקעה שאינם משמשים למגורים – יכולים להיות ברי שיתוף, אם קיימות אינדיקציות לכך.
העליון קבע כי מדובר בשיתוף שוויוני, ומתח ביקורת על הניסיון ליצור "שיתוף חלקי" מטעמי צדק בלבד. לדברי השופטת יעל וילנר, החרגת הקרקע "אינה נלמדת מכוונת הצדדים", ו"אינה עולה בקנה אחד עם מאפייני השותפות הנובעת מחיי הנישואין".
המשמעות וההשלכות
בשל פסיקה זו, הקרקע שהתקבלה במתנה טרם הנישואין הוכרה כחלק מהשיתוף הרכושי, בשל כוונת שיתוף ספציפית שהתקיימה במהלך שנות הנישואין. בית המשפט העליון קבע כי האיש זכאי ל-50 אחוז מהדירות בנס ציונה וכן למחצית מהקרקע עליה הן בנויות.
מלבד קבלה מלאה של ערעורו של האיש ודחיית ערעורה של האישה, היא חויבה לשלם לו גם הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
הפסיקה צפויה להשפיע על זוגות רבים, במיוחד במקרים שבהם אחד הצדדים מביא עמו לקשר נכסים "חיצוניים" כגון קרקעות, דירות להשקעה או נכסים מסחריים. ההכרעה העליונה מלמדת כי עצם הרישום על שם אחד מבני הזוג, או העובדה שהנכס לא שימש למגורים, אינם בהכרח חיץ מפני שיתוף, אם לאורך השנים התנהגות הצדדים מצביעה אחרת.
כמו תמיד, כל מקרה לגופו, אך המסר ברור: יש לבחון כל נכס לא רק לפי מקורו, אלא גם לפי אופן השילוב שלו במרקם חיי הנישואין.
ב"כ האישה: עו"ד מיכאל אביב.
ב"כ האיש: עו"ד טליה פרדו קופלמן.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
