השופטת איריס ארבל-אסל קבעה כי אם תפצה אב בסכום של 250 אלף שקלים, בהתחשב בפרק הזמן הארוך בו מנעה קשר בין האב לבנו הקטין, ובריבוי ההפרות של החלטות בית המשפט והגורמים שהוסמכו לכך.
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל (29.1) תביעה נזיקית שהגיש אב כנגד האם, בעילה של אי קיום הסדרי שהות ומניעת קשר בינו לבין בנו. "בית המשפט והגורמים שהוסמכו לכך על ידי בית המשפט, חייבו את האם לפעול על מנת לאפשר לאב לקיים קשר עם הקטין", טען. "החלטות אלו נועדו לטובת האב ולטובת הקטין עצמו; האם הפרה את ההחלטות וההוראות, ומנעה כל אפשרות לקשר בין האב לבין הקטין; כתוצאה ממעשיה ומחדליה של האם, נותק הקשר בין האב לבין הקטין".
האב (מוסלמי) והאם (יהודיה) נישאו, וב-2003 נולד להם ילד. האם התאסלמה, אולם כשנה לאחר שהילד נולד השניים נפרדו, והאם חזרה בה ושבה לקיים אורח חיים יהודי חרדי. למרות הליכים המתנהלים בבית המשפט מאז 2005 בנושא מימוש הורותו של האב וזמני שהות שלו עם הילד, האב מנותק מהילד כמעט לחלוטין.
ב-2014 הגיש האב, באמצעות עו"ד רונן דליהו ועו"ד הדס זליקוביץ, תביעה לחייב את האם לפצות אותו על הנזק שנגרם לו וייגרם לו בעתיד, כתוצאה מהניתוק מבנו. האב העמיד את גובה הפיצוי על סך 50 אלף שקלים עבור כל שנה בה נמנע ממנו קשר עם בנו, ובסך הכל תבע 450 אלף שקלים. הוא טען שהאם פועלת בשיטתיות להסתה מוחלטת של הקטין כנגדו, ממאנת לשתף פעולה עם אנשי מקצוע שמינה בית המשפט, למרות סנקציות שהוטלו עליה, ומאיינת כל סיכוי לקיומו של קשר בינו לבין בנו.
בתגובה טענה האם באמצעות באי כוחה, עו"ד ציפורה פיק ועו"ד שלמה הורניק, כי אין מדובר בהפרה בזדון מצידה אלא בנסיבות קשות ביותר מבחינה אובייקטיבית של קטין דתי המקבל חינוך דתי, ולו אב מוסלמי, שפגע באמו קשות. עוד טענה, כי לאור הקשיים שחווה הקטין, נתן האב את הסכמתו להפסקת המפגשים שהתקיימו בינו לבין הילד, שהיה אז כבן ארבע. הילד הופנה להערכה פסיכולוגית, שם נמצא כי הוא סובל מקשיי הסתגלות ומהפרעה רגשית והתנהגותית, וכן מהפרעת קשב הנובעת מחוויות ילדות קשות, שרוי באי שקט, בבלבול, בהצפה של חרדות ובקונפליקטים של זהות.
הכרעת בית המשפט התבססה בראש ובראשונה על סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, שמשמעותו כי לכל אחד מההורים מעמד שווה ביחס לקטין, וזכותו של כל הורה לקיים קשר עם הקטין זהה. בנוסף, נקטו השופטים בהלכה לפיה מול זכותו של הורה לקיים קשר עם ילדו, עומדת חובתו של ההורה האחר לאפשר ולהבטיח את הקשר בין הילד לבין ההורה הנוסף, ולא לסכל את קיומו.
בנוסף נלקחו בחשבון חוות דעת מצד גורמים מקצועיים ומומחים, והאב והאם עצמם נחקרו בפני בית המשפט. האב הותיר רושם כי "מדובר באדם בעל מזג רגוע וסבלני, אשר אוהב את בנו ורוצה בטובתו". לעומת זאת, "גרסתה של האם היתה מלאה בסתירות ובלתי אמינה", כתבה השופטת ארבל-אסל.
השופטת דחתה את טענת האם לאשם תורם מצד האב, וסיכמה: "האם פעלה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להכחיד כל זכר לאב ולנתק אותו מחייה ומחיי הקטין באופן מוחלט, ובכלל זאת, גרמה לכך שהאב יסולק מהארץ; החליפה את שמו של הקטין באופן חד צדדי ועל דעת עצמה; העתיקה את מקום מגוריה פעם אחר פעם וסירבה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה והגורמים המטפלים.
"אין ולא יכול להיות ספק כי המצב הקיים, בו הקטין מבוצר בעמדתו ומביע סרבנות קשה לכל קשר עם האב, הוא תוצאה של התנהלות האם, אשר גרמה במו ידיה ומתוך רצון וכוונה מלאים, לנתק בין האב לבין הקטין".
השופטת קבעה גם שהנזק שנגרם לאב כתוצאה מאובדן הקשר עם בנו מקים לאב זכות לפיצוי. "האם ידעה, או לכל הפחות היה עליה לדעת, כי מעשיה או מחדליה עלולים להביא לניתוק הקשר בין האב לבין הילד. מצאתי כי על האם לפצות את האב בגין נזקיו בסך של 250,000 שקלים".
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
