בית משפט השלום בירושלים זיכה בלש משטרה מכתב אישום שייחס לו תקיפה וגרימת חבלה לאזרח, עקב עדות לא אמינה של מתנדב משטרה, אי-העדת שוטר אחר שהיה באירוע וספקות שעלו בקשר לעדותו של האזרח המתלונן.
בלילה סתווי לפני שלוש שנים, בשכונת נווה יעקב בירושלים, חיפשו שוטר ומתנדב אחר חשוד בפריצה. שני אזרחים שעמדו במקרה ליד בניין מגורים ניגשו וביקשו לברר מה אירע. השוטר תפס בידו של אחד מהם, הודיע לו שהוא מעוכב, ובלש שהגיע למקום, הנאשם אדם מיארה, זיהה אותו כמי שעונה לכאורה על תיאור פרטי הלבוש של החשוד בפריצה.
לפי כתב האישום, מיארה הורה לאזוק את ידיו, ותקף את המתלונן ב"ברכיה". המתלונן נפל ארצה, התפתל מכאבים ונאזק, ונטען כי בעודו שוכב בעט בו הבלש והכה אותו באגרופים לעבר הראש והצלעות. המתלונן סיפר כי מתוך פחד, השתין במכנסיו. לאחר מכן, כשהובל אל הניידת, הגיע קצין שהבהיר כי היתה טעות בזיהוי החשוד, והמתלונן שוחרר. לאחר האירוע הוא התלונן על סחרחורות וכאבים.
עדותו של השוטר הראשון, שעיכב את המתלונן, לא נשמעה בבית המשפט. מח"ש נמנעה מלהביאו כעד תביעה, וכשבית המשפט שאל על כך, הוסבר כי "השוטר אינו תומך בראיות התביעה, ואנו סבורים כי הוא מוסר גרסה שאינה אמת".
מתנדב המשטרה שהיה עד לכאורה לאירוע, העיד בווידיאו מארה"ב, ותיאר כיצד הנאשם היכה את האזרח. אלא שבעדותו מסר שם של שוטר אחר שהיה איתו בצוות (מלבד הנאשם), שאינו אותו שוטר לפי גרסת התביעה. הסנגור, עו"ד אריאל עטרי, הביא כעד הגנה את השוטר שבשמו נקב המתנדב, וזה העיד כי היה עם המתנדב באותו לילה בכלל במקום אחר (בשכונת רמות). השופטת שרון לארי-בבלי לא נתנה אמון בעדות המתנדב, וציינה שבחקירה הנגדית, כאשר עומת המתנדב על ידי עו"ד עטרי עם פרטי האירוע, מסר ברוב התשובות כי אינו זוכר.
הנאשם עצמו לא הכחיש בהודעתו במח"ש כי עשה שימוש בכוח. "תפסתי לו את היד כי הוא חשוד בהתפרצות ואנחנו לא לוקחים סיכון שהם יברחו, במיוחד שלפני רגע ניהלנו מרדף. הוא משך את היד, ואז הורדתי אותו לרצפה, שמתי ברך, או לגב או לעורף שלא יוכל לזוז, ואזקנו אותו". בפסק הדין כתבה השופטת כי "בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם על גרסתו באופן ברור ומשכנע, תוך שהדגיש כי פעל כפי שפעל לאור משיכת היד של המתלונן".
מאידך, עדות המתלונן בבית המשפט הותירה לדברי השופטת רושם מורכב. "מחד, ניכר כי האירוע הותיר בו טראומה של ממש. לדבריו, מאז החל להיות מטופל פסיכיאטרית, לא הצליח לשוב לעבודה סדירה והוא עדיין מסתובב בתחושות של פחד ולחץ. מאידך, מדובר היה, לדברי המתלונן עצמו, באירוע של 4-5 שניות בלבד, ומכלל העדויות שהובאו בפניי עולה כי הפגיעה הפיזית לא הייתה ברף הגבוה ביותר. אין לזלזל בתחושותיו…(אך) התרשמתי כי המתלונן ניסה להעצים את האירוע והשלכותיו".
גם עדות חברו של המתלונן לא היתה אמינה וניכרו בה סתירות. לאור זאת, כתבה השופטת: "נותר בי ספק רב באשר לשאלה האם הנאשם תקף את המתלונן שלא כדין. אין מחלוקת כי תפיסתו של המתלונן הייתה שגויה, וכי מדובר היה בטעות בזיהוי. הגם שמדובר באירוע קצר מאוד, אין להקל בו ראש. במובן זה, הפחד שאחז במתלונן ברור בנסיבות העניין. עם זאת, גרסתו של הנאשם הייתה ברורה ולא מתחמקת. לא מצאתי חורים של ממש בעדותו.
"בעדות המתנדב, אשר ככל הנראה לא לקח חלק באירוע, כמו גם הימנעות המאשימה מלהעיד שוטר נוסף שכן לקח חלק באירוע (אך עדותו לא תאמה את גרסתה), יש כדי למוטט את המסד הראייתי כולו נגד הנאשם וללמד על התנהלות בעייתית, וזאת בלשון המעטה".
