בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, דחה (18.2) עתירת אישה לבטל את החלטות הערכאות הקודמות שקבעו כי היא איננה זכאית למחצית מהכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף לה ולגרוש (המשיב) ביום צירופה אליו.
השניים נישאו בתחילת שנת 2015, והתגרשו שנתיים לאחר מכן עם שני ילדים. חשבון הבנק היה רשום טרם הנישואים על שם הבעל, שצירף את האישה כשותפה בו. סביב עניין זה ניצב סלע המחלוקת בתביעה הרכושית בין הצדדים: הבעל טען שצירוף העותרת היה מותנה בכך שהיא תעביר את יתרת הזכות מחשבונה הפרטי בסך 300 אלף שקלים לחשבון המשותף. מאחר שלא עשתה כן, היא אינה שותפה ליתרת הזכות שמקורה בכספיו. לעומתו, האישה טענת כי צירופה לחשבון היה ללא כל תנאי.
בית הדין האזורי בתל אביב הבחין בין הכספים שהיו בחשבון לפני הוספת העותרת אליו (הכספים המקוריים), לבין אלו שהופקדו לאחר מכן. לגבי הראשונים, נקבע שלא היתה כוונת שיתוף ללא כל תמורה מצד המשיב, ואכן הדבר היה מותנה בהעברת כספים מצד האישה. לעומת זאת, לגבי הכספים שהופקדו בחשבון לאחר הנישואים, נמצא שהיא שותפה בהם באופן מלא ללא קשר לשאלת מקורם, ולכן יש לאזנם באופן שווה בין הצדדים. גם בית הדין הרבני הגדול העדיף את גרסתו ודחה את ערעורה.
 |
 |
 |
האישה, באמצעות עו"ד מיכל קניר לובלין, עתרה לבג"ץ וטענה כי הקביעה שאין לחלק את הכספים המקוריים באופן שווה הינה שגויה. לטענתה, בית הדין חרג מסמכותו באופן כפול: פעם ראשונה עת החיל את הדין הדתי על נסיבות המקרה, ובפעם השנייה כאשר החיל את הדין האזרחי הכללי, שאיננו חוק יחסי ממון. לחילופין, הבהירה, אף אם היה מקום להחיל את הדין האזרחי הכללי, לא הוכח כי שיתופה בכספים המקוריים היה מותנה.
עו"ד קניר לובלין טענה בנוסף, שפסק הדין נוגד את החזקה הקבועה בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, לפיה כספים המופקדים בחשבון משותף שייכים לשני בני הזוג באופן שווה, ואת חזקת השותפות, הקובעת שכאשר מדובר במערכת יחסים זוגית, הנטל לסתירת השיתוף מוטל על המשיב. לגישתה, המשיב לא עמד בנטל זה.
לטענתה, גם לא היה מקום להחיל את סעיף 8 לחוק (העוסק במקרים חריגים המצדיקים סטייה מכלל האיזון השווה, ד"ל), משלא נתקיימו הנסיבות החריגות הדרושות לשם כך.
השופטים ניל הנדל, יצחק עמית ודוד מינץ, מצאו כי אכן לא היה מקום להחלת סעיף 8 לחוק במקרה זה, אולם למרות זאת דחו פה אחד את העתירה, ולא מצאו כי יש מקום להתערבות בג"ץ. "בית הדין הרבני האזורי מצא כי גרסתו של המשיב, בניגוד לעותרת, מקובלת עליו, וכן נתן משקל לגילו המתקדם של המשיב ולהפרש הגילאים המשמעותי בינו לבין העותרת", כתבו השופטים. "נטל ההוכחה שב לעותרת להוכיח את גמירות דעתו של המשיב לשיתופה בכספים המקוריים ללא תנאים, והעותרת היא שלא עמדה בנטל".
משהתהפך הנטל, הסבירו שופטי ההרכב, ונקבע כי שיתוף האישה בחשבון היה מותנה, מאחר שהתנאי לא התקיים, השיתוף אינו עומד עוד. לפיכך, סיכמו, כלל לא היה צורך להידרש לסעיף 8 לחוק, ולכן התוצאה נותרה על כנה.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
