בית משפט השלום באשדוד פסק על מתלוננת לשלם לתובע פיצוי בעקבות תלונת שווא, במסגרת תביעה אזרחית. המתלוננת והתובע הם מאורסים לשעבר, וכעשרה חודשים לאחר שנפרדו השניים, היא התלוננה במשטרה כי התובע הפיץ תמונות וסרטונים אינטימיים שלה ב"טלגרם". זאת, לטענתה, לאחר ששמעה על כך משני מקורות שונים.
כך, התובע הגיש תביעה נגד משטרת ישראל ונגד המתלוננת, ארוסתו לשעבר, וזאת באשמת פרסום לשון הרע. זאת, בשל שהגישה נגדו תלונה במשטרה, בטענה כי הוא הפיץ תמונות וסרטונים אינטימיים שלה. בנוסף, טען בתביעה כי משטרת ישראל פעלה בחוסר סבירות, שעה שעל אף היעדר תימוכין לתלונתה של ארוסתו לשעבר, בוצע חיפוש בביתו בחלוף 11 יום מיום שניתן הצו, הוא עוכב לתחנת המשטרה, ונחקר תחת אזהרה.
מנגד טענה המתלוננת בהגנתה כי יש אמת בתלונתה, אשר הייתה מבוססת על מידע שקיבלה משני מקורות שונים ובלתי תלויים, ולפיו סרטונים אינטימיים שלה מופצים ברשת. לטענתה, היות שמדובר בסרטונים שהתובע מצולם בהם, הרי שרק הוא יכול היה להפיץ אותם. בנוסף, טענה המתלוננת להגנה בחוק, שכן גם אם נמצא בדיעבד, לאחר חקירה, שאין כל ראיה לכך שהתובע הפיץ תמונות וסרטונים אינטימיים שלה – הרי שאין להרתיע נשים, שסבורות כי נפגעו, מהגשת תלונה, על-ידי הטלת חבות בתשלום פיצויים בגין תלונתן.
משטרת ישראל סגרה את תיק החקירה בעניין תלונתה בעילה של "חוסר בראיות", ובעקבות בקשה שהגיש התובע לשינוי עילת הסגירה, שונתה עילת הסגירה ל"חוסר אשמה". בחיפוש שנערך במדיות האלקטרוניות שנאספו מביתו של רועי במהלך החיפוש, לא נמצאו סרטונים או תצלומים אינטימיים של המתלוננת. גם במהלך המשפט לא הוצגו החומרים האינטימיים שלגביהם נטען שהופצו ברשת.
הסנגור, עו"ד אורי קינן, אמר כי אין שמץ של ראיה לכך שהתובע הפיץ סרטונים ותצלומים אינטימיים של ארוסתו לשעבר, ולכן לא עומדת לה טענה של אמת דיברתי – והוסיף כי התלונה שלה הוגשה שלא בתום לב, ומנגד מתוך כוונה לפגוע בתובע.
השופט יהודה ליבליין, ציין כי המתלוננת מתנערת מתלונתה במשטרה ומהנוסח שבו התלוננה. עוד ציין כי "אין בתביעתו של התובע טענה כי משטרת ישראל עוולה כלפיו בלשון הרע, היות שהוא איננו מפנה לפרסום כלשהו שביצעה משטרת ישראל, ובמקום זאת נטען לרשלנות בביצוע פעולות החקירה".
השופט ליבליין הדגיש כי הנתבעת לא מצאה לנכון להתנצל – לא במהלך הדיון ואף לא בסיכומיה. "לא רק שלא מצאה מקום להתנצל, אלא שבחרה לפזר האשמות מרומזות כלפי התובע בכתב ההגנה שלה ובסיכומיה", הוסיף. מנגד, ציין השופט כי לזכותה של לי "עומדת העובדה שהפרסום הוא מצומצם בהיקפו, דהיינו לחוקרים במשטרת ישראל, ולא נעשה כל פרסום לציבור". הוא סיכם ואמר כי "לא מצאתי תום לב בפרסום" של המתלוננת.
מנגד, השופט דחה את תביעתו נגד המשטרה. הוא אמר על כך כי "נוכח קיומה של תלונה, והיותו של התובע חשוד בעניין זה, הרי שחלה חובה על משטרת ישראל לחקור אותו תחת אזהרה, תוך העמדתו על זכויותיו כנחקר, כפי שנעשה במקרה דנן". השופט סיכם ואמר כי הוא "דוחה את טענתו של התובע שהמשטרה פעלה בחוסר סבירות בפעולת העיכוב לתחנת המשטרה". מנגד, השופט ציין כי עולה תחושת "חוסר נוחות" מהתנהלות המשטרה, "שעה שלא ביצעה כל פעולת חקירה נוספת קודם לביצוע צו החיפוש, ונוכח מועד ביצוע הצו כאשר אין בפני כל אינדיקציה לכך שנבחנה אפשרות שפגיעתה פחותה".
לפיכך, הוא חייב את המתלוננת לשלם לתובע 10,000 שקל פיצוי, ועוד 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחה. מנגד, הוא דחה את תביעתו נגד המשטרה, ולא חייב אותה בפיצוי. גם את התובע לא חייב השופט בהוצאות משפט, "נוכח חוסר הנוחות מהתנהלות היחידה החוקרת" (11 ביוני). את הנתבעת ייצג עו"ד עמוס אלגלי.
מעו"ד קינן נמסר בתגובה: "אני מקווה שהלקח יילמד על ידי מי שמעז להגיש תלונות שווא. אני נלחמתי עבור מרשי כדי לסגור את התיק בחוסר אשמה, ובהמשך לתבוע את המתלוננת, ואני שמח שבית המשפט קיבל את התביעה".
