בית המשפט העליון קיבל ערעור של הפרקליטות, והחמיר מ-11 ל-14 שנות מאסר את עונשו של מורשע בביצוע אונס קבוצתי, אף שלא בעל את המתלוננת, בניגוד לחבריו.
הנאשם, אזרח אריתראי בן 23 וארבעת חבריו שגם הם אריתראים, פגשו את המתלוננת בת ה-31 כשישבה עם מכר במסעדת שווארמה בראשון לציון, והיתה שיכורה לחלוטין. לאחר זמן מה חטפו הנאשם וחבריו את המתלוננת בכוח, וגררו אותה כשהיא מעורפלת לחדר של שניים מהם, המצוי מעל המסעדה. חמשת הגברים נכנסו אל החדר כל אחד בתורו, לבצע את זממם, וכך הוחזקה המתלוננת כלואה במשך יותר משעה וחצי. ארבעת הנאשמים האחרים ניהלו הוכחות, ומשפטם טרם הסתיים.
הנאשם שעניינו נדון בערעור השתתף בחטיפתה, אחיזתה וגרירתה של המתלוננת בכוח, ולאחר מכן שימש רוב האירוע כשומר מחוץ לחדר. הנאשם נכנס גם הוא לחדר למשך חמש דקות, אך יצא ממנו לאחר שהמתלוננת סירבה לקיים יחסים, ונמנע מלאנוס אותה. עם זאת, כשאחרי מספר דקות הגיע חבר של מתלוננת וניסה לחלץ אותה, הנאשם שעמד מחוץ לדלת גירש אותו כדי שלא יפריע לחבריו במעשי האינוס. רק לאחר שעה וחצי הגיע החבר שנית, והפעם שוחררה הצעירה משבייה.
הנאשם הודה בבית המשפט המחוזי בלוד ברוב עובדות כתב האישום, אך חלק על היותו מבצע של האינוס בצוותא, מאחר שלא בעל את המתלוננת. הרכב בראשות השופט מנחם פינקלשטיין הרשיע אותו הן בחטיפה, והן בשתי עבירות אינוס בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע כי הנאשם היה שותף עיקרי לביצוע מעשי האונס, ולא רק בגדר מסייע, הן מבחינה עובדתית והן מבחינת היסוד הנפשי, עקב התפקיד שמילא באירוע כולו, והטיל עליו 11 שנות מאסר.
 |
 |
 |
הפרקליטות ערערה על קולת העונש שנגזר עליו, ועל האבחנה שנערכה בינו ליתר הנאשמים. שופט בית המשפט העליון דוד מינץ, בהסכמת עמיתיו ניל הנדל ואלכס שטיין, כתב: "המשיב מחזיק בתפישה שגויה לפיה הוא לא אנס את המתלוננת משום שלא קיים עמה יחסי מין בעצמו, ואינו מפנים את אחריותו לאינוס המתלוננת בידי חבריו…הגם שיש להבחין בין המשיב לבין הנאשמים האחרים, אינני סבור, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי יש לייחס לעובדה זו משקל משמעותי לקולא. שכן, נוכח העובדה שהמשיב ידע שחבריו אונסים את המתלוננת, כמו גם בכך ששמר על הדלת על מנת לאפשר למעשה האונס להימשך ושפעל באופן אקטיבי על מנת להרחיק את מַכָּרהּ של המתלוננת מהמקום, הוא נחשב למבצע בצוותא של עבירת אינוס לכל דבר ועניין".
"זאת ועוד", הוסיף השופט מינץ. "סבורני כי בגזירת עונשו של המשיב היה מקום ליתן את הדעת גם לשיקולים נוספים המכריעים לחומרה. ואבהיר: העיון בתמונות מצלמות האבטחה שצורפו לערעור מצמרר ומעורר תחושות קשות ביותר. בתמונות נראית המתלוננת מובלת באפיסת כוחות לעבר החדר שבו ביצעה החבורה את זממה…המתלוננת מנסה להתנגד ולהיחלץ, ללא הועיל…שכרותה וניסיונותיה הרבים להימלט התישו אותה, אך למרות זאת היא המשיכה להתנגד בשארית כוחותיה.
"בנסיבות קשות וחמורות אלה, יש ליתן משקל ממשי גם לשיקולי הרתעה וגמול. בית המשפט לא נתן משקל מספק לשיקולים אלה. זאת, בפרט כאשר עולה מדבריו של המשיב כי 'אני לא אנסתי את הילדה. שאלתי והיא לא רצתה. לא עשיתי כלום'. נוכח האכזריות, ונוכח התייחסותו של המשיב, יש מקום להשית עליו עונש חמור יותר…מקרים של אונס קבוצתי נכנסים לרף הגבוה ביותר של העבירה…חלקו של המשיב בביצוע העבירות משמעותי ביותר".
את המדינה ייצג בבית המשפט העליון עו"ד איתמר גלבפיש. את הנאשם ייצג עו"ד ניל סיימון.
