בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב נדרש להכריע באחרונה בשאלה ייחודית וכבדת משקל: בעקבות ניסיון אובדני נוסף של מטופל, האם יש לאפשר לצוות הרפואי את קטיעת הרגליים שלו – ניתוח מסוכן שיסכן את חייו של המטופל מחד אך עשוי גם להציל את החיים שלו מאידך – בעוד רצונו היחיד הוא למות, ולא לעבור את הניתוח?
אביו של המטופל מונה לאפוטרופוס שלו. המטופל בגיר, ועל פי בית המשפט, הניסיון האובדני הנוכחי שבעקבותיו אושפז מגיע לאחר שישה ניסיונות אובדניים קודמים. הוא אושפז כשהוא מורדם, מונשם ונעזר במכונת אקמו, לאחר שלדעת הצוות הרפואי הוא השתמש בחומרים אשר גרמו לכשל מערכתי בגופו המתרכז במערכת כלי הדם. הכשל גרם לזיהום חמור ונמק שהתפשט החל ברגליו של המטופל – והניתוח הפך לדחוף ומציל חיים, כששעון חול ניצב מעל מיטתו.
את הבקשה לאפשר את הניתוח הניח משרד הרווחה על שולחנה של היועצת המשפטית של המשרד – שהגישה את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה. המשיבים בתיק הם האפוטרופוס הכללי בתל אביב ומשרדי ממשלה, כמו גם המטופל ואביו האפוטרופוס שלו. הצוות הרפואי של המטופל כולל רופאים ובכירים מכמה תחומים, ביניהם הכירורג שאמור היה לנתח אותו וגורמים פסיכיאטריים.
השופט, ארז שני, באמפתיה ורגישות הראויות לציון, פגש את המטופל ואת משפחתו במחלקת הטיפול נמרץ שבה הוא אושפז, בנוכחות הצוות הרפואי. "לא לחינם השתמשתי בביטוי ילד, אף שאנו עוסקים בבגיר", אמר השופט שני. "ילד מקסים, שובה לב, נבון, שלא הצליח לשמוח בעצמו או להיות גאה בעצמו ונכנע, אולי בלא סיבה של ממש, אל מול קשיי החיים, שיכול ואחר היה גובר עליהם בקלות", הוסיף. על משפחתו אמר השופט כי "פגשתי שניים מאחיו ואת הוריו האוהבים, ואין לי ספק כי מדובר במשפחה אוהבת, חפה מכל שיקול זר". הוא הוסיף כי בני המשפחה נחלקו בדעותיהם אם לנסות ולהציל את חייו בניתוח אשר יקטע את רגליו. הוא הוסיף כי המשפחה "חיה אפוא תחת 'איום' מתמיד כי אם תרפה השגחתה, ישוב וינסה להתאבד".
השופט אמר כי המטופל "מסרב לקטיעה ומביע בבירור את רצונו להיפרד מהעולם". הוא הוסיף כי "הוא מביע רצון ורבלי ברור לסיים את חייו, רצון זה הוא אחיד ומתמיד לאורך תקופה כבת שנה לערך, ולא הועילו הטיפולים אותם קיבל ואשפוזיו כדי להניאו מרצון זה". מנגד, אמר השופט כי הוא התרשם שהמטופל מביע "חשיבה ילדותית, בלתי מבוססת, המתרכזת יותר בדרישה לכבד את רצונו מאשר בשיקול מקיף שיש מאחוריו חשיבה רצינית. המטופל אינו מסביר באמת את טעמיו לניסיונות האובדניים".
ואולם השופט הדגיש כי "עקרון קדושת החיים הוא עקרון על, ובוודאי במסורת של העם היהודי, אשר מוכן לדחות אפילו קיום מצוות למען שמירת הנפש. משמעות עקרון זה שאנו מקדשים חיי אדם ונלחמים על שרידותם, ככל שיד בן אנוש משגת". השופט שני הוסיף כי "מערכת המשפט הישראלית אינה מאמינה בנטילת החיים ונטל כבד מונח על מי שמבקש לשכנע כי אין להאריך חיים. נטל זה לא הורם".
השופט הדגיש כי הוא סבור, כמו היועמ"שית במשרד הרווחה, שהנטל הכבד של האחריות על חייו של המטופל אינו צריך לרבוץ על כתפי המשפחה ולא על מצפון הצוות הרפואי – והבהיר כי האחריות היא שלו. על כך אמר כי "מדובר גם בהתנגשות של ערכים, התנגשות גם של רחמים, וברור לי כי גם אם לא אתערב, צריך הצוות הרפואי לבצע את הקטיעה. מדובר בהחלטה מוסרית ומצפונית שהאפוטרופוס, שהוא האב, אינו צריך לשאת על שכמו".
השופט שני הסביר כי מחד, הניתוח עשוי לסכן את חייו של המטופל, כי הזיהום עשוי להתפשט גם מעל לרגליו של המטופל וכי גם אם יצלחו כל המכשולים, השיקום מהניתוח נושא עמו דרך נפשית ופיזית קשה. מאידך, כשם שאמרו חלק מבני המשפחה ואחד מהפסיכיאטרים, "עוד לא אבדה תקוותינו תחת השגחה וטיפול, ואם יתמזל מזלו – יבוא יום והמטופל יהיה אמנם אדם קטוע, אך אדם שלם", אמר השופט.
"סבור אני כי בסופו של דבר אין אני מוכן לוותר על המטופל, וגם אם לא גדולים הסיכויים, מצווה עלינו לעשות, ככל בני אנוש, לשמר את חייו", הכריז השופט שני, וקיבל את בקשת היועמ"שית במשרד הרווחה להתיר לצוות הרפואי את ניתוח קטיעת הרגליים של המטופל (21 במרס).
